להיות אגם - על היכולת להכיל כאב/סבל - ותחילת מהות המסע שלי

ד"ר אורי הראל | 9/3/2023 | הרשמו כמנויים

למאסטר הזן נמאס מהתלונות של חניכו. בוקר אחד הוא שלח אותו להביא מלח. כשהחניך חזר, אמר לו המאסטר לערבב חופן מלח בכוס מים ואז לשתות אותו.

"מה הטעם של זה?" שאל המאסטר.

"מר," אמר החניך.

המאסטר ציחקק ואז ביקש מהצעיר לקחת את אותו חופן מלח ולשים אותו באגם. השניים הלכו בדממה אל האגם הסמוך וברגע שהחניך השליך את חופן המלח שלו למים, הזקן אמר, "עכשיו תשתה מהאגם."

כשהמים זלגו על סנטרו של הצעיר, שאל המאסטר, "איך זה הטעם?"

"רענן וטרי" ענה החניך.

"אתה טועם את המלח?" שאל המאסטר.

"לא," אמר הצעיר. או אז התיישב המאסטר לצד הצעיר הרציני הזה, והסביר בעדינות:

"כאב החיים הוא מלח טהור; לא יותר, לא פחות. כמות הכאב בחיים נשארת בדיוק זהה. עם זאת, כמות המרירות שאנו טועמים תלויה במיכל שבו אנו מכניסים את הכאב. לכן כאשר אתה סובל מכאבים, הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא להגדיל את תחושת הדברים שלך. תפסיק להיות ספל. הפוך לאגם."

- (דניס דמפסאי וג'ויס מרקאדו)

אני חושבת על הסיפור הזה כשאני רואה את האגם, ואני חושבת עד כמה היציאה מהארץ אפשרה לי את ההתבוננות הרחבה יותר, את הגדלת המיכל.

בפוסט הקודם סיפרתי שעם הגיעי לקליפורניה, הגוף שלי החל לפתח סימפטומים משונים שהתפתחו לכדי מחלת עור אוטואימונית. בתחילה היתה זו הקרקפת, שכל שמפו הביא לגירוד נוסף. אחר כך היה נראה שכל מה שאני אוכלת הוא שומני יותר ומתוק יותר וכל הגוף שלי הגיב כולו. הרבה אחרים גם מתארים כאבי בטן וגירודים כתגובה למעבר. הגוף מגיב, החומרים אחרים, אפילו חומרי הריסוס באוויר הם שונים. הכאב שנאלצתי להתמודד איתו באותן שנים גדל ותפס נפח גובר והולך מהתודעה שלי. הרגשתי שחסרים לי כלים לנשיאת כאב. הצטערתי שלמדתי שנים רבות כל כך - אבל לא למדתי מעולם: מה עושים עם כאב אמיתי , פיזי, שאין לי יכולת להתמודדות איתו.

יצאתי אז למסע של למידה וחקירה של הדברים שמאפשרים נשיאת כאב, התמודדות איתו והבראת הגוף. הלכתי למטפלים רבים ולמדתי הרבה שיעורים חדשים, במידה רבה אלו השיעורים שאני מלמדת כיום בסדנאות שאני מעבירה, בטיפולים, בהשתלמויות. הקורסים שממש שינו את התודעה שלי היו קורס מורי היוגה, וקורסי מיינדפולנס. שם ההבנות שלי הגיעו לכדי המשגות ברורות ומסגרת פעולה.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

מיינדפולנס הוא סוג של אימון תודעתי, של הבאת הקשב להווה באופן לא שיפוטי. אנשים רבים שאני מלמדת, אומרים שאינם יכולים לשאת זאת - את הישיבה עם הכאב שלהם. אבל משהו מדהים שאנחנו יודעים היום, הוא שיש אפקט פרדוקסלי לשהות עם הכאב. שיש משהו שם שמשחרר אותו, ברגע שבאמת מאפשרים לו להיות ובאמת מתחברים אליו, ויש מחקרים שממש מראים שאיזורי חישת הכאב במוח מצטמצמים בעת תרגול של מיינדפולנס עם כאב (Zeidan et al, 2011).

השיעורים האלו, גרמו לי להתמסר לשיטות האימון האלו ולבקש ללמד אותן כדי להעמיק בעיסוק בהן, ואכן לכך הקדשתי את חיי. לשמירה יתרה על לוח זמנים אפשרי ולא מלחיץ, ולטיפוח היכולות לאימון במיינדפולנס וביוגה.

בספר המרתק "נוסעות סמויות" של אורטל סלובודין, מתואר מחקר על נשים שיצאו כבנות זוג של מוביל הרילוקיישן, והיא מוצאת שם כי נדיר שנשים אלו מנצלות את התקופה הזו להשקעה בעצמן בתחביבים או בצריכת תרבות.

אולי בגלל המחלה שתקפה אותי, ואילצה אותי להתבונן לקצב של החיים שלי בעיניים, אולי בגלל ששמעתי את הרופאים אומרים 'מחלה מסכנת חיים' או "מה שגורם למחלות כאלו הוא סטרס", אני כאן יכולה לספר שהחוויה של עצירת העיסוק היומיומי שלי במקצוע שלי, דווקא הוא שאפשר את היכולת וההזדמנות להסתכל באמת מרחוק ומהצד על מה שחשוב לי, ולבחור בפינצטה ובתהליך זהיר ואיטי, כל צעד בהמשכה.

אני מנסה לחשוב איך לא לסיים את הפוסט עם קלישאות כמו כמה שהמפגש עם הקצוות ומעמקי הבורות הם אלו שמגלים לנו את השיעורים הגדולים שלנו, אבל אני לא מצליחה. כנראה שבאמת יציאה מחיים בארץ קטנה היא דרמטית תמיד וקשה תמיד, וכנראה שבאמת בלב הקושי טמונה הזדמנות גדולה.