רגרסיה, דיסוציאציה וחומרים מרחיבי תודעה
ליאור שיינפלד | 17/1/2023 | הרשמו כמנויים
אני שואל את עצמי לא מעט מה הקטע בלהחזיר את עצמי שוב ושוב למקומות רגרסיביים במסעות משני תודעה, כאלו שאין בהם מילים, הגיון וזמן. מזל שיש את וויניקוט שעוזר לי בזה. אז אנסה להשתמש בחשיבה שלו וקצת בהמשגה של מצבי עצמי של ברומברג ולאחר מכן לחבר אותם עם החוויה שלי כדי לתת מענה לשאלה הזו (ומעניין שהכתיבה על רגרסיה גרמה לי גם לרגרסיה- לא פרסמתי טור כבר יותר מחודש).
על פי וויניקוט אי אינטגרציה היא מצב בו האינטגרציה בו מעולם לא היתה ולכן החוויה שלה היא לא מאיימת או מפורקת וכאשר היא מוחזקת על ידי ההורה בצורה מיטיבה היא מאפשרת לתינוק להמשיך להיות בהמשכיות ההוויה עם מינימום הפרעות. קרי, החוויה של התינוק/אדם במצב הזה היא של תנועה נעימה וזורמת בתוך מציאות חסרת פשר. לעומת זאת, דיס אינטגרציה מתרחשת כאשר האם לא מספקת לתינוק את המצע הטוב דיו להתפתחות, כשהסביבה שלו רוויה בחדירות טרם זמנן, חרדותיה של האם וקטיעות ברצף ההוויה שלו. בדיס אינטגרציה ישנה מעין מודעות לכך שיש כזה דבר אינטגרציה שכרגע לא מתרחשת ולכן היא מאופיינת בחוויית איום ואימה, חרדות ראשוניות ומצוקה. למיטב הבנתי את המצב הרגרסיבי תחת חומרים מרחיבי תודעה ניתן לאפיין הן כאי אינטגרציה והן כדיס אינטגרציה כאשר מה שמבדיל ביניהן הוא לא בהכרח המצב עצמו אלא החוויה בתוכו. בהינתן סט וסטינג מוחזק, החוויה של שני המצבים האלו מייצרת הזדמנות טיפולית עוצמתית לעבד את אופניות החוויה המוקדמות האלו, להחיות מחדש מתוך מעמקי הלא מודע תכנים חווייתיים טרום מילוליים שמבקשים לקבל מקום.
רעיון נוסף מתאים של ויניקוט הוא הפחד מהתמוטטות, אותה חוויה טרום מילולית של התפרקות שהתרחשה אך לא באמת היתה יכולה להחוות שכן לא היתה אפשרות להמשיג אותה ולכן היא נשארה נוכחת אך לא מומשגת. הפחד מהתמוטטות לא היה יכול לקבל משמעות שכן ההתמוטטות התרחשה בשלב טרום מילולי והאפשרות לבוא במגע עם חוויה שכזו תחת השפעת חומרים משני תודעה בסט וסטינג טיפולי היא הזדמנות לחוות אותה שוב באופן מבוקר בתוך סביבה טובה דיה. פעמים רבות החוויות האלו, מעצם היותן לא מילוליות, יחוו דרך חוויות גופניות שונות. העבודה עם הגוף (עליה אכתוב בעתיד) בתוך מסעות משני תודעה היא פתח לעיבוד חוויות טראומטיות טרום מילוליות כאלו.
המונח רגרסיה שוויניקוט שם בקדמת הבמה בהמשך לפרויד מתייחס לרוב לרגרסיה לתלות שמתרחשת בתוך תהליך טיפולי. לעניות דעתי, הרגרסיה המתרחשת בהשפעת חומרים מתאימה יותר למונח רגרסיה בשירות האגו של באלינט. התהליך של רגרסיה בשירות האגו מתרחש גם הוא בתוך סטינג טיפולי ובו יש חזרה לחוויות ראשוניות אשר בהן ההחזקה ההורית לא היתה מספקת והיו הפרעות וחדירות רבות שערערו את המשכיות ההוויה של התינוק. לאפשרות לחזור למצבים אלו באופן מוחזק, לבוא עמם במגע בתוך מרחב בטוח יש פוטנציאל תרפויטי שכן כאשר החוויה חיה ופועמת יש אפשרות לחוות את אותה החוויה באופן מיטיב יותר. כך קורה כאשר השימוש בחומרים משני תודעה מתבצע במרחב שמספק את אותה החזקה מיטיבה ששומרת על הרצף החוויתי. כמובן שבפוטנציאל הזה יש גם סיכון, שכן הרגרסיה שמתרחשת במהלך טיפול היא מבוקרת והדרגתית ומתרחשת תוך בניית יחסי אמון עם המטפל, בעוד בשימוש בחומרים היא הרבה יותר חדה ומהירה.
מתוך הגישה ההתייחסותית ששמה דגש על חשיבות הקשר הבינאישי כגורם שמייצר פתולוגיה וריפוי, אפשר לנסות ולהבין את המצב תחת חומרים משני תודעה דרך חשיבתו של ברומברג. להבנתו, הנפש מורכבת ממגוון רחב של מצבי עצמי-מעין חלקי נפש שונים שהתפתחו לאורך החיים ומופיעים במצבים שונים- כאשר לרוב ישנה תנועה מתמדת וזורמת בין מצבי העצמי. באופן מובנה קיימת בין חלקים אלו דיסוציאציה אינה פתולוגית אלא דרך בה הנפש מתמודדת עם מצבים שונים במציאות, על ידי יצירת מצבי עצמי שונים לסיטואציות שונות, כאשר בריאות נפשית נמדדת באפשרות של הנפש לנוע בזרימה יחסית בין חלקי העצמי השונים.
אולם, בסיטואציות בהן היו מצבי עצמי שנדחו על ידי דמויות ההתקשרות הראשוניות או לחילופין נחוו חוויות טראומטיות שבהן נוצרו מצבי עצמי שאיימו על יציבות הנפש הדיסוציאציה הופכת להיות פתולוגית ומצבי עצמי אלו מוגלים לאזור דיסוציאטיבי בנפש שאין עימו מגע. כמו רוחות רפאים, הם נשארים מאיימים ומטרידים, נוכחים אך במחשכים. מצבי עצמי אלו אינם נגישים וגם אם יש מגע עימם הוא מנותק משאר מצבי העצמי, כך שניתן לחוות או את מצבי העצמי מהאזור הדיסוציאטיבי או את מצבי העצמי הרגילים. כמו כן, החיבור לאזור הדיסוציאטיבי עלול לערער על הסדר הקיים ולאיים על יציבות הנפש. מתוך נקודת מבט זו, ניתן להבין את החוויה תחת השפעת חומרים מרחיבי תודעה ככזו שמאפשרת מגע עם אזורים דיסוציאטיביים מאיימים ויכולה לתת מקום לאותם מצבי עצמי מנותקים. כאשר התהליך הזה מתרחש בתוך סט וסטינג מוחזקים עם מלווים המיומנים בעבודה טיפולית ישנה אפשרות לתת מקום למצבי עצמי כאלו אשר נמצאים עמוק באפלה ולהוציאם אל האור ובכך להפוך אותם להיות פחות מודרים ומאיימים ולהגדיל את מנעד התנועה בין מצבי העצמי השונים.
ועכשיו לקצת מחשבות שלי מתוך חוויות רגרסביות כאלו ואחרות בשנים האחרונות. עבורי, יש משהו באפשרות להתפרק שמחבר קודם כל לענווה, להכרה שישנם כוחות עוצמתיים שמשפיעים על המציאות ושהיכולת שלי להשפיע עליהם היא פעמים רבות אפסית (בלי לגלוש מהנושא, זה מדהים עוד יותר לחוות את הקיום של הכוחות הללו דרך צמחים משני תודעה ולהבין עד כמה הטבע מתוחכם, אינטליגנטי וחי). החוויות הללו מחיות בתוכי בכל פעם את הפגיעות שאני נושא עימי, מחברות אותי לעוצמה הגדולה שיש בה על ברכותיה וקללותיה. הן מחיות את הארעיות והשבריריות של חיינו האנושיים, של התודעה שתופסת וחווה דברים באופן מסוים ואז כמות קטנה של חומר משבשת (או מרחיבה) אותה לחלוטין, כמה הדברים עדינים. הן מחיות את החשיבות של האינטגרציה, של המשמעות, הופכות אותה לא להיות מובנת מאליה, מוערכת. הן מחיות את הכאב והסבל שכרוך בלהיות יצור שנולד וימות כמו גם את הזכות לחיות, להרגיש, לחוות.
המפגש עם החלקים הרגרסיביים והמפורקים בתוכי והאפשרות לבוא עימם במגע הם ברכה עבורי כמטפל- תזכורת חיה ומתמדת לכך שבסוף, אין הבדל ביני לבין אף מטופל.ת שאני יושב מולם בקליניקה. ואכן, ברומברג גורס כי מה שמאפשר לאדם לבוא במגע עם אותם מצבי עצמי לא נגישים בחדר הטיפולים הוא האפשרות לעשות זאת בתוך מרחב טיפולי עם מטפל.ת שנמצאים גם הם במגע עם אותם חלקים בתוכם. אני חושב שהבחירה שלי לבוא במגע עם החלקים הללו עוזרת לי להיות קשוב יותר לחלקים הרגרסיביים והדיסוציאטיביים שמפציעים בתוך חדר הטיפולים, מאפשרת לי להתחבר למצבי עצמי מנותקים אצל הא.נשים שאני עובד איתם, קצת פחות לפחד מהם. ואם לחזור לשאלה מההתחלה, זה בעצם די ברור למה עלינו לחזור למצבים רגרסיביים- הרי לשם אנחנו שואפים פעמים רבות בטיפול. העניין עם חומרים מרחיבי תודעה הוא עוצמת הרגרסיה, היכולת לעבוד איתה ולעבד אותה והסביבה הטובה דיה שתתן לה מקום ותדע לייצר לה החזקה מיטיבה כדי להרחיב את האופן שבו האדם חווה את עצמו ואת העולם.
