כשהשמש מתפרצת, השיח האוניברסיטאי, ושיח האדון אצל קפקא
דר' רחל קואסטל | 31/12/2022 | הרשמו כמנויים
כבר בקריאת השורות הראשונות בספרו של כריסטופר בולאס When the Sun Bursts: The Enigma of Schizophrenia (בתרגום חופשי: "כשהשמש מתפרצת: האניגמה של הסכיזופרניה") היה לי ברור שהוא כותב מעמדה קוטבית לקונקרטיות המרוחקת של גפן הDSM, על כל אשכולותיו המוגשים כאמיתות נוירולוגיות וביולוגיות בלתי מעורערות.
בולאס כן משתמש במונח השנוי במחלוקת, אך את האזור הלימינאלי בין "נורמליות" ל"סכיזופרניה" הוא מנסח יותר בשפה של הלורד ביירון מאשר זאת של אמיל קרפלין. ובעיקר הוא יוצא למסע אישי, המתפרס על כמה עשורים, איתם ובתוך עולמם של מטופליו המאובחנים, ועולה משם עם הבנה עמוקה של החוויות הקיומיות המבדילות אותם מאחרים, אך גם עם אבחנות קליניות חשובות והצעות לתרפיה. איזה כותב. איזה אדם. הרבה בן-אדם. תענוג של קריאה.
לי יש עניין מיוחד בבולאס, בגלל הטקסטורה הספרותית של כתביו, וגם במצב האנושי המכונה "סכיזופרניה", מאחר וחלקים נכבדים בעבודת הדוקטורט שלי דנו בייחוד התחבירי של שפת המאובחנים בה, ומאז אני משתדלת להמשיך ולהתעדכן. אך הקריאה בספרו העלתה בי עוד זכרונות, פחות נעימים, על תהליך הכתיבה שהיה בעצמו חניכה לעולם המסורס של השפה האוניברסיטאית התיקנית.
למרות שהעבודה עסקה בניתוח שירה, כל ניסוח שלי שנטה מעט לפואטי נחתך החוצה, כדי ליצור מעין חיץ בין השפה השירית העשירה והחיה - לבין הכתיבה עליה - שנתבקשתי כי תתרחק ממטאפורות ומיטונימות, ואפילו בלשון אחת המנחות שלי שתהיה "משעממת". למה? ככה. למה היא חיה מדברית מסוג הגמליים. או, יותר נכון, חלילה וחס שנתקרב ללא-מודע.
לאקאן מיפה ארבעה שיחים (discourses) מרכזיים במטריקס השפה, ז"א זה שמקיף כמעט את כל העולם: שיח האדון, שיח האוניברסיטה, שיח ההיסטרית ושיח האנליטיקאי. אני לא אכנס להגדרות, המורכבויות וההתפתחות של המושגים בפוסט קצר זה. כל הידע האוניברסיטאי נמצא שם בחוץ. אתייחס רק לשיח האוניברסיטאי ושיח האדון, וגם אותם אמציא קצת מחדש, כמיטב המסורת.
השיח האונברסיטאי, בשם הידע הניטרלי והגמוניית המדע, מאפשר את החיפצון של האדם כנתון מחקרי. הוא מניח קשר פוזיטיביסטי בין אובייקט המחקר הסטרילי לסובייקט היחף הקרוע השסוע הלא מודע הפרוע מעצמו וזאת במטרה להבהיר אחת ולתמיד את מה שאינו ניתן להסדרה להגדרה, והעיקר, העיקרי עליו להישמע מדעי ורציונלי. אגב המילה "שיח" בעצמה היא מאוד אוניברסיטאית, במיוחד אם נצמיד לה את המילה "ייצוג" או "בראי" של משהו או מישהו - אנחנו נהיה ממש על הגל.
שיח האדון הוא השיח העיקרי, אולי נכון יותר לאמר הראשוני, המארגן, למרות שהיגיון הציות לו הוא לא תמיד ברור, ובכלל ידע וחקירה הם לא עניינו. הרבה פעמים אנחנו מחוייבים לציית רק כי סיימון/הרצל אמר. הוא גם מתפרק ומתארגן לקונטקסטים היסטוריים ותרבותיים מחייבים לזמנם: ובאמת יש לא מעט ספרות גדולה שעניינה הוא תאור המאבק של אהבה אסורה מול הסדר החברתי הנתון, שהוא לא בהכרח החוק אלא ״רוח הדברים״ המקובלים, ושכמעט תמיד, תמיד מנצח. רומאו ויוליה, לוליטה, סיפור הפרוורים, הר ברוקבק, עידן התמימות...איסורי האדון הם נזילים היסטורית אך מוחלטים לתקופתם.
אנשים הם זרים, כשאתה זר, שר ג׳ים מוריסון, וכך גם כל אופני השיח כשאתה גאון כמו קפקא. גיבורו המרכזי בכל מופעיו השונים הוא זר בשדות השיח, זרות בלתי נסבלת. הקוהרנטיות של העולמות או המבנים ההיררכיים שהוא משוטט בהם גמלוני ואבוד לא ברורה לו - הרפרנט העיקרי חסר - והוא נודד במסדרונותיהם כבמבוך ענק ללא מוצא.
ק. נדון למפגש מוחמץ עם שיח האדון בו הוא לכוד, עולם עקר ונטול יופי אמת או טוב, שאת הלוגיקה שלו הוא מנסה ללא הצלחה לפענח. חלום רע. וכדי לחדד כמה כלוא הסובייקט בשיח זה, בסיפורו הפארודי הגדול "הגלגול", מתעורר גרגור סמסא בוקר אחד לגלות שהוא הפך לחרק ענק, אך ממשיך לחשוב ולהתנהג כמו פקיד קטן.
אני לא מכירה יוצר שפירק כך את שיח האדון וחשף את הרכיבים הלא-הומניסטיים שלו, באופן שמהדהד כמה מהחוויות של אישפוז פסיכיאטרי שמטופלינו מביאים לקליניקה. עם זאת מאחורי התהום הבירוקרטית אורבת בעולמו של קפקא תהום קיומית הרבה יותר גדולה ומבעיתה, שהבירוקרטיה, חרף השרירותיות שלה, מגינה עלינו ממנה. תהום שמזמנת חוויות שהן על סיפה של אפוקליפסה - אותם בולאס מתאר באופן כל כך ציורי כמוליכים של ההתפרצות הסכיזופרנית.
אולי במצבים מסויימים שיח האדון עדיף בכל זאת על המועקה המצמיתה שבגבולות העולם הקפקאי, שבו יש ריקון של המסמנים ששומרים עלינו מפני הכאוס. הריקון הזה הוא המקום של הפסיכוזה לפי לאקאן, אבל גם של המיסטיקה. כך שאם דווקא כן רוצים לחצות אותם - יש שבילים אחרים לנוירוטית. אפשר לפתוח את דלתות התודעה עם בלייק והאקסלי, לפרוץ אותם לצד השני עם מוריסון, או לגלוש לשם ברכות בואן של מוריסון אחר - into the mystic.
ובחזרה לבולאס - גם הוא צועד בשבילים אחרים לתוך עולם הסכיזופרניה, מאוד רחוק מהאינסטרומנטליות של הגילדה המדעית, שכמו המפה של בורחס שואפת לכסות את "המציאות" כולה. שבילים שיש בהם חוכמה וחיוניות של אדם המשוקע לגמרי בתוך עולמם של מטופליו אותו הוא מעורר לחיים בשפה שמכבדת את האניגמה שבמרכזה ושמזכירה לנו שהחוויה האנושית זה הדבר הכי קליני שיש.
