קארל יונג ומחוננות
ד"ר חנה דויד | 24/12/2022 | הרשמו כמנויים
לא מעט מאמהות הפסיכואנליזה ומאבותיה עסקו במחוננות ובמחוננים – בין אם באופן ישיר, לדוגמה, קארל יונג ואנה פרויד, ובין אם בעקיפין – כמו זיגמונד פרויד. בפוסט זה, שעל פי הסדר היה צריך לבוא במקום הקודם שפירסמתי (על תכונת הפיפיות של מחוננות בהבנת ההתנגדויות של ילדים לטיפול על פי אנה פרויד https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=5959) אמנה את עיקרי המאמר הקצר-יחסית של יונג, "הילד המחונן".[1]
כדרכם של רבים מהפסיכולוגים והפסיכואנליטיקאים שעסקו במחוננות ב-100 השנים האחרונות, גם יונג פותח בהארת הנושא מנקודת מבט אישית. בלשונו:
כשביקרתי בארה"ב בפעם הראשונה, התפלאתי מאוד כשראיתי שלא היו מחסומים לפני הצטלבויות של מסילות רכבת לא גדרות לאורך המסילות. באזורים המרוחקים יותר קו הרכבת שימש כשביל הולכי רגל. כשהבעתי בקול את תמהוני על כך נאמר לי, ש"רק אידיוט לא יראה רכבות שנעות במהירות של כ-225 קמ"ש". עובדה נוספת שהתמיהה אותי היתה שלא ראיתי כלל שלטים של "אסור ..."; במקומם נכתב "אין זה מותר" לעשות משהו, או שהיתה בקשה מנומסת "בבקשה, אל...". (עמ' 135).
הערצתו של יונג את אמריקה הביאה אותו לשיר התהילה הבא:
רשמים אלה, ואחרים הדומים להם, הצטמצמו לגילוי שבאמריקה החיים האזרחיים פנו לאינטליגנציה והיתה ציפייה למענה אינטליגנטי, בעוד באירופה הפנייה היתה לטיפשות. אמריקה מטפחת את האינטליגנציה ומצפה לה; אירופה מביטה לאחור כדי לראות אם גם הטיפשים מתקדמים. וגרוע אף יותר. אירופה מקבלת כמובן מאליו כוונת רעות וכל הזמן מכניסה לאוזנינו את ה"אסור" השתלטן שמציע שירותים ללא צורך, בעוד אמריקה מכוונת את עצמה לשכל הישר ולרצון הטוב של תושביה (שם).
מכאן קצרה הדרך של יונג, כדרכם של מומחים רבים בתחומים רבים – אך חסרי ידע מספיק הן בפסיכולוגיה של מחוננים והן בדידקטיקה של מחוננים, להסיק מנסינו-שלו כתלמיד בית ספר גרמני מסוג מסוים במאה ב-19 מסקנות כלליות על מחוננות, על מחוננים בבית הספר – ולא רק בבית הספר.
ללא שליטה נדדו מחשבותי לאחור, לעבר ימי בבית הספר, ושם מצאתי את הדעות הקדומות האירופיות מגולמות בבירור במורי. כתלמיד בית ספר בן 12 לא הייתי ישנוני או טיפש, אבל לעיתים קרובות חשתי שעמום כאשר המורה היה צריך להעסיק את עצמו עם התלמידים האיטיים. למזלי היה לי מורה ידידותי ללטינית,[2] שבזמן התרגולים נהג לשלוח אותי לשאול מספריית האוניברסיטה ספרים, שבהם עלעלתי כשהתבטלתי בדרך האפשרית הארוכה ביותר כשחזרתי [לכיתה]. אבל שעמום לא היה הדבר הגרוע ביותר ממנו סבלתי. פעם, בין מטלות רבות שלא היו בדיוק מלהיבות, נתנו לנו מטלה ממש מעניינת. ישבתי לעבוד מאוד ברצינות ושייפתי את המשפטים שלי בתשומת לב מרבית. בציפייה לכך שכתבתי את החיבור הטוב ביותר, או, למצער, את אחד הטובים, הגשתי את העבודה למורה. כשהוא חילק את העבודות בחזרה הוא נהג לנתח קודם כל את העבודה הטובה ביותר, לאחר מכן – את השניה, וכך לפי סדר יורד את כולן. כל העבודות נותחו לפני זו שלי; וכאשר לבסוף הגיעה תורה של העבודה החלשה ביותר, נראה המורה "נפוח" בצורה שרמזה על אסון, ואמר: "המסה של יונג טובה במידה ניכרת מכל האחרות, אולם היא כתב אותה בקלות דעת, במהירות וללא מאמץ. לכן היא לא זכאית לתשומת לב כלשהי". "זה לא נכון" צעקתי, "מעולם לא התאמצתי כל כך כפי שהתאמצתי בכתיבת המסה הזאת"! "זה שקר" צעק המורה. "הבט בסמית' מינור – הילד שכתב את המסה הגרועה ביותר. הוא התאמץ בכתיבה. הוא יתקדם בחיים, אבל אתה לא, לא אתה – משום שבחיים אי אפשר להסתדר רק בעזרת שכל ורמאות". שתקתי. מאותו רגע לא השקעתי אפילו בדל של מאמץ בשיעורי גרמנית (עמ' 136).
כבר בפיסקה זו נראה מספר מאפיינים של מחוננים, כאלה שרבים מחוקרי המחוננות ומהמטפלים במחוננות – שהם בדרך כלל אנשים אינטליגנטים, גם אם לא בהכרח אותרו כמחוננים, ניחנו בהם, אבל לרוע המזל חוו בעטיים אירועים לא נעימים, והם נושאים צלקות ילדות אלה לאורך שנים רבות, ומתקשים להבדיל בין תחושותיהם, נסיונם האישי, מסקנותיהם מאותם נסיונות ובעיקר – מהספרות הרבה הקיימת בכל הקשור למחוננים, ונחפזים להסיק מסקנות גורפות ללא ידע מספיק ועדכני. להלן מספר דעות קדומות כאלה:
- הדעות הקדומות ה"אירופיות" הן דעות קדומות כלל עולמיות. סדנא דארעא חד-הוא; גם בספרות על מחוננות – שעד היום נכתבת רובה בארה"ב, אבל גם ברבות מארצות אירופה, המזרח התיכון, אריקה, אוסטרליה ודרום אמריקה רווחות דעות קדומות בגנותם של מחוננים, נשמעות זעקות רבות של העוסקים במחוננות על היעדר תקציביים, היעדר הכשרה מתאימה למורים ולאנשי טיפול, היעדר מחקרים, ובעיקר – יחס רע של הציבור לכל הקשור בידע, אינטליגנציה, וטיפוחם של מחוננים שנתפס כבא "על חשבון הזקוקים לכך".
- אכן, אחת הבעיות העיקריות של המחונן בבית הספר היא השעמום. למעשה, כפי שכתבתי לא פעם ולא פעמיים, ה"בעיה" של הילד המחונן התחילה כאשר חוק חינוך חובה נכנס לתוקף. כאשר החינוך היה ה"בעיה" של ההורים הם התמודדו עם ילדים מוכשרים, יצירתיים ואינטליגנטיים בצורה טובה יותר מאשר כל תכנית ציבורית למחוננים.
- ההנחה, ש"מחוננים לא מתאמצים" שבאה ביחד עם "תאומתה": "יש להעריך מאמץ ולא תוצאה" גורמת לכך שמחוננים רבים, בכל העולם, סובלים מיחס גרוע שלמורים שלא מקבלים את העובדה ש"גם מחוננים צריכים להתאמץ – אפילו אם לא תמיד", וש"יש לשבח כל ילד על תוצאה טובה או הישג; גם מחוננים הם ילדים והם זכאים ליחס מיטיב ללא קשר ליכולותיהם הקוגניטיביות".
- ההנחה, ש"הילד משקר" היא עדיין הנחת יסוד בקרב מורים לא מעטים, הן כאלה המלמדים ילדים "רגילים" והן כאלה המלמדים מחוננים. "חזקת החפות", או "חזקת אמירת האמת" לא חלה עליהם...
- רגישותם שלמחוננים גורמת להם לא אחת לפעול בצורה דראסטית כנגד אי-צדק, חור יושר, עיוות דין. לפיכך, התופעה של מורה מעליב, או מתעלל, יכולה אצל מחוננים לגרום אפילו לנשירה מבית הספר, ובוודאי לתת-הישגיות, חוסר רצון לשתף פעולה עם המורה שהתנהג בצורה רעה – גם אם כלפי תלמיד אחר, ונשיאת צלקת לכל החיים בעקבות אירוע כזה.
לגבי אחד ההבדלים בין מחוננים ל"רגילים", לאו דווקא ילדים, אומר יונג:
האדם הממוצע לא מאמין בשום דבר שאין הוא יכול להסביר בעזרת האינטליגנציה שלו, וחושד בכל דבר מסוג זה. סיבה מספקת לחשד חמור ביותר היא: "הוא מדי אינטליגנטי" [במקור בצרפתית: Il est trop intelligent"" – ח.ד.]. באחד הרומאנים שלו מתאר פול בורז'ה [Paul Bourget] סצנה מעודנת במסדרון של שר מסוים, סצנה שיכולה לשמש כפרדיגמה מושלמת. זוג ממעמד בינוני אומר על מלומד מפורסם, שאותו כמובן הם לא מכירים: "II doit etre de la police secrete, il a l'air si méchant."" [הוא חייב להיות מהמשטרה החשאית; הוא נראה כל כך מרושע" – התרגום שלי, ח.ד.]. דהיינו, אם לדעת הזוג מראהו של האדם "מרושע" המסקנה היא שהוא נמנה עם ה"רשעים" ש"כידוע" הם חלק מהמשטרה החשאית.
יונג, כפי שניתן היה לצפות, מודע היטב לשפע האנקדוטות האוטוביוגרפיות במאמרו זה ומתנצל על כך בפני הקורא: "אני מאמין שתסלח לי על העיסוק הרב בפרטים אוטוביוגרפיים". אולם, הוא מייד "שב לסורו" וממשיך בכך, תוך כדי התעלמות ממחקרי המחוננות שכבר יצא לאור בזמנו, ובראשם שני המחקרים המונומנטליים משנות ה-20 של המאה ה-20: מחקרי לואיס טרמן ועמיתיו שבהם השתתפו כ-1500 ילדים, שהראשון בהם ראה אור ב-1925 ((Terman, 1925 ומחקריה של לטה הולינגוורת' בתחום המחוננות, שהחלו להתפרסם שנה לאחר מכן (Hollingworth, 1926).
[1] יונג התייחס לראשונה לילד המחונן בהרצאתו בבאזל, בפגישה השנתית של מועצה של בתי הספר של שווייץ, בשנת 1942. שנה לאחר מכן פירסם את המאמר בגרמנית:
Jung, C. G. (1943). Der Begabte. Schweizer Erziehungs-Rundschau, XVI (1), 3-8.
בגליונות שנה זו של כתב העת הוקדשו לנושא: Schule und Begabung, דהיינו, בית הספר ומחוננות, ארבעה מאמרים בנושא זה: "בחירת המקצוע של מחוננים" מאת מאקס הארטמן [Max Hartmann], עמ' 25-28 (בגליון השני של כרך זה; "מחוננות חד-צדדית ומחוננות ורסטילית" מאת מאקס צולינגר [Max Zollinger] , עמ' 49-54 (בגליון השלישי), ו"ילדים מחוננים ולא מחוננים" מאת א. ה. ציריך [E. H. Zürich], שם-עט שלא מצאתי מי עומד מאחוריו, עמ' 153-154 (בגליון השביעי). בבלוג זה התייחסתי אך ורק למאמר הראשון. למי שיפנה אלי אשלח את המקור הגרמני ו/או את התרגום לאנגלית (Jung, 1970).
[2] לטינית היתה מקצוע חובה בכל בתי הספר הגרמניים, האוסטריים השווייציים מסוג Gymnasium, שהכינו את תלמיהם לתעודת בגרות וללימודים גבוהים עד סוף המאה ה-20. אחת מדרישות הדוקטורט שלי בגרמניה בסופה של המאה ה-20 היתה עדיין שליטה ב-4 שפות מודרניות או בשתי שפות עתיקות. מבין כל חברי קבוצת המחקר שלי הייתי היחידה שבחרתי באופציה השניה; כל שאר החברים, שלמדו גם לטינית וגם יוונית בתיכון, בחרו בראשונה.
מכאן ממשיך יונג לעיקרון נוסף המנחה את המתנגדים לתמיכה במחוננים, מתנגדים שקיימים עד היום על פני הגלובוס כולו:
תלמיד בית הספר המחונן מציב אותנו בפני משימה חשובה שאין אנו יכולים להתעלם ממנה, על אף העקרון החשוב של עזרה לאלו שאינם מחוננים. במדינה קטנה כשווייץ אין אנו יכולים להרשות לעצמנו, על אף שאיפתנו להיות רחבי לב, להתעלם מהילדים המחוננים ומצרכיהם. אפילו היום אנחנו מתקדמים בהססנות מסוימת בנושא זה. לפני זמן לא רב שמעתי על המקרה הבא: ילדה צעירה אינטליגנטית, באחת מכיתות היסוד של בית הספר היסודי, הפכה לפתע, לתדהמת הוריה, לתלמידה גרועה. הדברים שילדה זו אמרה מחוץ לבית הספר נשמעו כה מופרכים, כך שהוריה קיבלו את הרושם שבבית הספר התייחסו את הילדים כאל אידיוטים, ובאופן מלאכותי הכשילו אותם שם. לפיכך פנתה האם למנהל בעניין זה, וגילתה שהמורה הוכשרה ללמד ילדים מוגבלים ובעלי לקויות, ובעבר עסקה בזיהוי ילדים שסבלו מפיגור. ברור שלא היה לה כל ידע על ילדים רגילים. למרבה המזל הנזק אותר בעוד מועד, הילדה עברה ללמוד אצל מורה לחינוך ילדים רגילים ושם חזרה להידמות למי שהיתה בעבר (עמ' 137).
בעיה זו, של הקצאת מורים לחינוך מיוחד לתלמידים מחוננים, בין אם במסגרות בית ספריות ובין אם במסגרות של חוגים מיוחדים או העשרה, נפוצה עד מאוד גם בימינו. מרבית ההורים, ששולים את ילדיהם להשתתף בקבוצות של ילדים שנבחרו במיוחד על פי יכולותיהם השכליות הגבוהות, אינם מודעים כלל לעובדה, שלא זו בלבד שהמורים והמדריכים בקורס הם חסרי הכשרה בהוראה ובהדרכה של מחוננים, הם למעשה פוגעים, במקרים רבים, בילדים המחוננים שאתם הם באים במגע, שכן הם נוקטים בשיטות חינוכיות שלפעמים הפוכות לאלה שנחוצות עבור מחוננים.
כאן נוגע יונג בבעיה כואבת ונפוצה עד מאוד גם בימינו – אי-היכולת של מורים, פעמים רבות גם הורים, לזהות מחוננות. אחת התוצאות של אי-יכולת זו היא הזדקקות-יתר לאבחונים (ראו דויד 2012א, ב, 2013א, ב), שחלקם גרועים ולא מהימנים וחלקם "מפספסים" מחוננים רבים. להלן דבריו:
הבעיה של הילד המחונן אינה פשוטה, שכן, הוא אינו נבדל מילדים אחרים [דווקא] בשל היותו תלמיד טוב. לפעמים המצב בדיוק הפוך: הוא ידוע לשמצה כמי שדעתו פזורה, ראשו מלא בענייניים אחרים – שאינם קשורים ללימודים, הוא עצלן, חזותו מרושלת, הוא לא מקשיב, מתנהג גרוע, בעל רצון איתן משלו [עקשן – ח.ד.], או יוצר את הרושם שהוא חצי ישן. לפיכך, מהסתכלות חיצונית בלבד קשה לפעמים להבחין בין הילד המחונן לזה שהוא בעל לקות קוגניטיבית (שם).
אבל, מצד שני:
[...] חשוב לזכור, שלא כל הילדים המחוננים מתפתחים מהר מהצפוי; חלקם אפילו מתפתחים לאט, כך שהמחוננות שלהם נשארת חבויה לפרק זמן ארוך. במקרים כאלה קשה לגלות אותה. מצד שני, עודף של רצון טוב ואופטימיות מצד המורה עלולים לאפשר מצג שווא של כשרון שבסופו של דבר מתגלה כריק, כמו בביוגרפיה שבה נכתב: "שום סימן של גאונות לא נראה עד שנתו ה-40 – אף לא לאחר מכן".
לעיתים קרובות הסימן היחיד שמאפשר את אבחון המחוננות הוא תצפית מקרוב באינדיבידואלית של הילד הן בבית הספר והן בבית [...]. אצל הילד המחונן חוסר תשומת לב, פיזור דעת וחלימה בהקיץ עלולים להיות הגנה משנית כנגד השפעה חיצונית, הגנה כנגד הפרעות במימוש תהליכי הפנטזיה הפנימית. יש להודות, שקיומן של פנטזיות מלאות חיים ותחומי עניין יוצאי דופן אינן הוכחות למחוננות, שכן, השתלטות של פנטזיות חסרות מטרה ותחומי עניין ביזאריים אפשר למצוא גם בהיסטוריה של נאורוטים ופסיכוטים. המחוננות מתגלה בסוג הפנטזיות. כדי לגלו זאת צריך להיות מסוגלים להבחין בין פנטזיה אינטליגנטית לכזו שאינה אינטליגנטית. קריטריון טוב לשיפוט יהיה מקוריות, קונסיסטנטיות, אינטנסיביות ועידון של מבנה הפנטזיה, כמו גם האפשרות הסמויה של הפיכתה לריאלית. יש גם לקחת בחשבון מה מקום הפנטזיה בחייו הממשיים של הילד, למשל, בתחביבים בהם משקיע באופן סיסטמטי ובתחומי העניין האחרים שלו. אינדיקציה חשובה נוספת היא הדרגה והאיכות של העניין שלו באופן כללי. לפעמים מגלים ממצאים מפתיעים או להישגים יוצאי דופן בקשר לילדים [שנחשבים – התוספת שלי, ח.ד.] בעייתיים, כמו למשל "תולעי ספרים" ש"זוללים" כל ספר שהם מוצאים, בדרך כל ב"שעות האסורות", שלאחר ההשכבה לישון. את כל הסימנים הללו ניתן לפענח כאשר טורחים לחקור את הסיבות לבעיות של הילד, ולא מסתפקים רק בהצבעה על התכונות ה"רעות" [המרכאות שלי – ח.ד.]. ידע מסוים בפסיכולוגיה – הכוונה לשכל ישר ולנסיון – הם לפיכך מאפיין הכרחי אצל מורים.
לסיכום חלק זה: התובנות של יונג, שאליהן הגיע לפני 80 שנה, תקפות ברובן עד ימינו, גם אם רובן מבוססות על נסיונו-שלו ועל מקרים ספציפיים שנקרו בדרכו. ניתן ללמוד מכך על העובדה, שלא רבות השתנה ביחס למחוננים, בהבנה של אנשי חינוך את הילד המחונן, ובתפיסה החברתית השלילית את המחוננות. לגבי ההשוואה בין אמריקה לאירופה – אני לא בטוחה שיונג עצמו היה סומך היום גם את ידו עליה...
מקורות
דויד, ח. (2012א). אבחון ילדים מחוננים. נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2779
דויד, ח. (2012ב). אבחון ילדים מחוננים: חלק ב. נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=2888
דויד, ח. (2013א). אבחון ילדים מחוננים: חלק ג. מתי הנזק עלול להיות גדול מהתועלת? נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2922
דויד, ח. (2013א). על הבעייתיות באבחון ילדים מחוננים ועל הקשיים בפענוח מבחנים אלה. נדלה מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2957
Hollingworth. L. S. (1926). Gifted children. Their nature and nurture. New York: Macmillan
Jung, C. G. (1943). Der Begabte. Schweizer Erziehungs-Rundschau, XVI (1), 3-8.
Jung, C. G. (1946). Der Begabte. In Psychologie und Erziehung: Analytische Psychologie und Erziehung, Konflikte de kindichen Seele. Zürich: Rascher.
Jung, C. G. (1970). The gifted child. In Collected Works of C. G. Jung, Vol. 17 (pp. 133-145). Princeton University Press.
Terman, Lewis M. (1925). Mental and Physical Traits of a Thousand Gifted Children. Genetic Studies of Genius, Volume 1. Stanford, California: Stanford University Press.
[1]
