יש משהו בפרס נובל לספרות...
פרופ. עמיה ליבליך | 10/12/2022 | הרשמו כמנויים
אני מודה בהכנעה: לעיתים קרובות זוכי פרס נובל לספרות הם עבורי סופרים בלתי מוכרים כלל. וקורה שאני מרגישה – הם זכו, וגם אני זכיתי. כי כך היכרתי יוצר או יוצרת בעולם הספרות, שהיה שווה להכיר. בשנים האחרונות היו בין אלה לא מעט נשים נפלאות: אולגה טוקרצ'וק, לואיז גליק ואנני אמו הן שלוש יוצרות גדולות שהיכרתי רק אחרי שזכו לפרסום בארץ בעקבות קבלת הפרס הספרותי החשוב בעולם. זה משמח כי אל התהליך המוכר ש- מי שמוכר והצליח עשוי לזכות בפרס, מתגלה גם התהליך ההפוך: מי שזכה בפרס מתפרסם ומצליח עוד יותר. ואצלנו, בשפה העברית, כמובן מתווספת למשוואה עוד צלע, זוכה לתרגום.
שלוש נשים, נעים להכיר. ולהגיד תודה.
הספר של אולגה טוקרצ'וק (תרגמה מפולנית מרים בורנשטיין, הוצאת כרמל) על פרשייה מוזרה בתולדות עמנו – יעקב פרנק, עלייתו ונפילתו - מילאה את ימי בעניין עצום בימי הסגר הראשון (או השני?) של הקורונה. מן המעט שזכרתי מלימודי ההיסטוריה שלי היכרתי את שמו, אבל התואר "משיח שקר", שזכרתי מאז, מילא את ליבי בשילוב של אימה ופליאה. מראשית הספר עב הכרס הזה עקבתי אחרי ההרפתקאות והנדודים של חבורת אנשים ונשים ביזאריים לגמרי, יהודים–מוסלמים-נוצרים יצריים וצבעוניים להפליא. למדתי את השמות המוזרים וליוויתי את חייהם המשתרגים על פני כל יבשת אירופה. פליאה נוספת הייתה לי על הסופרת, אישה לא-יהודייה, שחקרה וכתבה פרשייה עלומה שכזו. מה לה ולזה? הייתי מוקסמת. אולגה טוקרצ'וק בראה עולם ומילאה אותו ביצורים חיים, צומחים ומתפתחים, תוצאה משולבת של מחקר ודימיון ללא גבול של אישה פולנייה אחת.
ואז התגלתה אלי לואיז גליק, דווקא לא דרך שיריה המתורגמים לעברית אז, שלא היכרתי, (כבר היה בעברית אוסף שירים אחד, "איריס הבר" בתרגומם של מכבית מלכין ויואב ורדי, גם זה בהוצאת כרמל) אלא דרך אתר של אוהבי שירה שאני מנוייה עליו, ובו אני זוכה לשיר-ביום בשפה האנגלית. כך גיליתי משוררת אמריקנית נפלאה, אשר באנגלית הפשוטה והבהירה שלה לכדה רגעים ותמונות שדיברו אלי מקרוב. כשהקראתי את השיר Celestial Music המקורי לתלמידיי, התברר שרובם לא הצליחו לרדת לעומקו באנגלית, ומתוך ברצוני העז לחלוק איתם את החוויה, תרגמתי אותו בצורה גסה לעברית. כך ניכסתי אותו לעצמי והעברתי אותו לתלמידי, והנה אצרף אותו גם כאן בסוף הרשימה. (וסליחה על שבירת זכויות הסופרים או איזה חטא אחר שנילווה למעשה). וזוהי טיוטה!!!
השבוע התגלה לי הפלא השלישי – סופרת צרפתיה בשם אנני אמו, והספר הקטן שלה (בתרגיום מצרפתית נורה בונה, הוצאת רסלינג), ששמו הסתמי "האירוע". כל היום לא יכולתי להניח את הספר מידי. הוא מספר בגוף ראשון על הפלה שעשתה אמו כסטודנטית לפילוסופיה בשנות העשרים לחייה. האירוע התרחש בשנות השישים של המאה הקודמת, כאשר הפלה הייתה בלתי חוקית בצרפת. בלי שום סנטימנליות היא מספרת על ההיריון המיקרי כמעט שהתיישב בגופה כטפיל, ועל הדרך המעליבה והמכאיבה כל כך שעברה עד שהתפטרה ממנו. בלי שמץ צדקנות, בלי מינימום של לבטים. בגילה כאישה מבוגרת היא מדפדפת ביומן טלגרפי שכתבה באותה עת, צעירה העומדת בפני בעייה בלתי פתירה כמעט שצצה בחייה. הצירוף של העדר כל נקיפות מצפון ויחס אנושי לעובר מצד אחד, והבדידות וחוסר האונים שנקלעה אליהם מצד שני, שובר לב ממש. אני לא יכולה לתאר כיצד היא עושה את הפלא הספרותי הזה במילים רזות כל כך; אך כל אישה תרגיש את הכאב הפיזי וחוסר האונים של אמו. כולנו שם. חברה טובה שקוראת המון אמרה לי: "תוך כדי קריאת 'האירוע' בכיתי כל הזמן. אני באמת לא יודעת מדוע."
אז גם אם פרס נובל לספרות פוליטי ומוטה לפעמים, כפי שמבקרים אותו, לאלפי אלפים של פשוטי הקוראים והקוראות בעולם לעיתים הוא מתנה גדולה. תגלית ממשית.
הנה השיר
מוסיקה שמיימית מאת לואיז גליק
תרגום חופשי של עמיה ליבליך
חברתי הטובה עדיין מאמינה בשמיים
היא איננה טיפשה, אך עם כל מה שהיא יודעת, היא ממש משוחחת עם אלוהים
היא חושבת שיש מי שמקשיב לה בשמיים
על פני האדמה היא מאוד יעילה
גם אמיצה; מסוגלת לעמוד בתלאות.
מצאנו חגב מת על השביל, נמלים רעבות זחלו על גופו.
אני תמיד נרעשת מאסונות, תמיד מתאמצת להתנגד בחיות.
אבל גם פחדנית, ממהרת לעצום את עיני.
ואילו חברתי הייתה מסוגלת להתבונן, לתת לדברים להתרחש
בדרך הטבע. למעני התערבה:
הברישה הצידה כמה נמלים מעל הגופה השסועה, והניחה אותה
בצד הדרך.
חברתי אומרת שאני עוצמת את עיני שלא אראה את אלוהים, ואין דבר אחר שיכול להסביר
את הצורה בה אני דוחה את המציאות. היא אומרת שאני כמו ילדה
מסתירה את ראשי בכרית
כדי לא לראות, הילדה שאומרת לעצמה:
האור הזה עושה אותי עצובה.
חברתי היא כמו אם, סבלנית, משדלת אותי
להעיר את המבוגרת בתוכי, את האישה האמיצה, כמוה.
בחלומותי, חברתי מוכיחה אותי. אנחנו צועדות
על אותה דרך, אלא שעכשיו חורף;
היא מספרת לי שמי שאוהב את העולם שומע מוסיקה שמיימית.
הביטי למעלה, היא אומרת. כשאני מסתכלת למעלה – שום דבר.
רק עננים, שלג, איזה דבר לבן בתוך העצים
כמו כלות מזנקות מגובה רב.
אז אני מפחדת לשלומה , אני רואה אותה
לכודה ברשת שמישהו השליך בזדון על פני האדמה.
במציאות, אנו יושבות לצד אותו שביל, מתבוננות בשקיעה.
השקט מופר מפעם לפעם על ידי קריאת הציפור.
זהו הרגע אותו אנו מנסות להסביר. העובדה
שאנו מקבלות את המוות, מקבלות את הבדידות.
חברתי מציירת מעגל בעפר, בתוכו נח החגב בלי לזוז.
תמיד היא מנסה ליצור דבר שלם, דבר יפה, דימוי
שיש לו חיים גם מעבר לה.
אנחנו שקטות מאוד. כמה שלווה יש בישיבה זו, בלי מילים. היצירה
הושלמה, הדרך מחשיכה לפתע, האויר
מצטנן, פה ושם נראה הבזק אור על סלעים –
זו הדממה ששתינו אוהבות.
אהבת הצורה היא אהבה של הסוף.
