סיעור מוחות ביקורתי?
שפיות זמנית | 5/3/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
העיתונאי והסופר האמריקאי ג'ונה לרר פרסם לפני כחודש כתבה מעניינית ב"ניו-יורקר" אודות התפתחות רעיון "סיעור המוחות" ואודות היעילות שלו. הרעיון התפתח וצבר תאוצה בארה"ב לאורך שנות החמישים, והיום המחשבה שיצירתיות בקבוצה גבוהה יותר מיצירתיות של היחיד היא לכאורה בסיסית. מדוע "לכאורה"? משום שמחקרים שבדקו את הנושא, החל מאמצע המאה הקודמת הראו שהמסקנה הזו היא שגויה, ודווקא אנשים שעובדים לבד מצליחים בממוצע לייצר יותר רעיונות יצירתיים מאשר קבוצות.
למרות זאת, מדגיש לרר כי העבודה בקבוצות הפכה להיות מנת חלקה של האנושות בתחומים רבים מאוד, ואולי הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא האקדמיה. לרר מצטט מחקר שסקר למעלה מ-19 מיליון מאמרים אקדמיים מחמישים השנים האחרונות, וכ-2 מיליון פטנטים, ומצביע על כך שעבודת הצוות במסגרתם עלתה בלמעלה מ-95 אחוז. המורכבות של הפיתוחים האנושיים עלתה בכמה סדרי גודל במאה השנים האחרונות ואנחנו תלויים יותר ויותר בידע של אחרים לצרכי פיתוח. לדוגמה, על מנת להמציא את המטוס לפני יותר ממאה שנה היה צורך בשני אחים, היום בשביל להמציא דגם חדש של מטוס יש צורך במאות מהנדסים ופיזיקאים.
אבל אם סיעור מוחות היא אסטרטגיה לא אפקטיבית לשיתוף פעולה וליצירתיות, מה הפתרון האופטימלי לעבודה קבוצתית יצירתית? לרר פורש במאמר בפירוט את הממצאים המצביעים על כך שאכן סיעור המוחות חשוב, אבל מצביע על כך שהאמירה הנלווית אליו "אל תבקר את הרעיונות של החברים האחרים בקבוצה" חוסמת התפתחות ומונעת יצירה של עוד רעיונות. ביקורת, כך נראה, לא רק חוסמת אלא מאפשרת לרדת מתחת לשכבה הראשונה של האסוציאציות והמחשבות, ולהעמיק את היצירתיות.
לרר ממשיך ובהתבסס על מחקרים המשתרעים על תחומים רחבים - ממחזות הזמר של ברודווי כמודל של צוות יצירתי דרך פיזור חדרי השירותים בבניין שתכנן סטיב ג'ובס ועד לאפשרות לצפות את ההצלחה של מחקר על פי המרחק הפיזי בין החוקרים - ומשרטט רעיונות מרתקים אודות התקשורת האפקטיבית והיצירתית בקבוצה. הקריאה מומלצת!
