מה שהשלג עושה לפסיכה
אורי ניצן | 19/2/2012 | הרשמו כמנויים
שלג נח על אבני הבזלת של רמת הגולן כמו קרם התרבות על העוגה העבה והבשרנית של הלא מודע. התילים גהרו על המישור כבובות שלג ענקיות, שדות המוקשים קבורים וגדרות התיל שלהם תלויות באוויר כמו חבלי כביסה של המתים. שלוות עולמים ברמת הגולן, ופתאום רכבים. סתם ארבע, ארבע על ארבע, מפרים את הדממה, זורמים כמו לבה רותחת מכל כיוון לכל כיוון, ובתוכם מכורבלים מאות ואלפי מטיילים, רובם עירוניים, שבאו להירגע במישור הלבן, לנשום, לשים מאחור את תלאות השבוע, לשכוח לכמה שעות את הכלכלה, את איראן, ואולי גם את האח הגדול. צילם של המטיילים הוטל על הלובן, כמו ברגע שבו הגיבורה של "חייה הכפולים של ורוניק" שרה מלודיה שמימית, מטפסת לגבהים של יופי ורגש, ובדיוק אז, ברגע הנשגב והנחשק ביותר ליבה כושל והיא נושרת מתה על רצפת אולם הקונצרטים.
ראשונים קפצו החוצה הילדים, חלקם נטולי כובע או כיסוי לאוזניים, צווחים בחדווה ומתרוצצים במעגלים כמו סוסי פרא בזירה, הלחיים אדומות, האף נוזל והבל דק עולה מהפה הפעור. מעט אחריהם בקעו מהרכב ההורים ו\או הדודים, רכוסים במעילי דובון ופרווה, נעים בכבדות, משפשפים עיניים, ומביטים כלא מאמינים בטבע. די מהר, באופן ספונטני, כמעט בלי מלים, השקט התהפך לצעקות ונהמות, ריצה, מרדף, מלחמת כדורי שלג אכזרית, כולם נגד כולם, כשאף איבר אינו מחוץ לתחום. ילדה בת עשר השליכה גוש שלג בגודל של הראש שלה על הפנים של אימה והשתנקה מרוב צחוק, ילד בן 4 דחף כדורון קר אל עומק התחתונים של אביו, והאבא הקפיץ ברכיים באוויר, התרוצץ וצווח כמה קר לו תוך שהוא מנסה להשליך על בנו "כדור-תגובה", אחים בכורים הפגיזו את הצעירים, צעירים את הבכורים... ובקיצור, המישור המושלג הפך לשדה קרב נטול דם. חשבתי לתומי שהקור העז יקרב את הגופים ויגבש את המשפחה, שיביטו בנוף, יפרסו סדין פרחוני, ירימו איזה פיקניק, אבל לא כך היו פני הדברים; השלג הצח והענוג עורר דחף ראשוני למלחמת כדורי שלג של הכל בכל.
עם זאת, כלי הנשק שבו השתמשו הלוחמים (כדור השלג) הוא בהחלט ייחודי – הפגיעה שלו מורגשת אך לא מזיקה, רכה וברורה כאחד, כך שהתוקפנות יכולה לפרוץ החוצה ללא צנזור ומבלי להרוס באופן ממשי. האנרגיה האלימה שעוברת מהיד אל הכדור המושלך מתורגמת בסופו של דבר לליטוף או מעין קריסה רכה של השלג על גופו של האובייקט. למעשה, המישור המתואר ברמת-הגולן הפך למרחב מעברי והשלג לכלי משחק רך-נוקשה, פוגע-לא פוגע, שבו אפשר לערוך ניסויים עם התוקפנות כלפי הקרובים אליך ביותר מבלי להזיק להם, ולפיכך גם ללא אשמה.
המלחמה ארכה דקות ארוכות, ולאט לאט בתי האב נרגעו, הילדים התיישבו פה ושם על השלג, לועסים סנדוויץ עם שוקולד, הגברים התחילו לצלם, לספר בדיחות על הצבא, ושוב, באופן ספונטני, התפתחה תנועה, התארגנות לא ברורה, והתרחש המעבר לשלב ההתפתחותי הבא: התא המשפחתי תלה את החרבות ונרתם לבנייה - בנייה של בובת שלג. שריון הקשקשים הוסר וגלימת הצייר החליפה אותו, כשחומר הגלם זהה (שלג) ומותאם לשני המצבים. אפשר לומר שתנופת כדורי השלג היא זו שהעבירה את התודעה בין שני המשחקים הללו, משחק המלחמה ומשחק היצירה, ושהדרך שחיברה בין שתי הנקודות עוברת במרחב הלבן האין-סופי והחומר הרך והגמיש שמכסה עליו – בדומה למיכל ההכלה של מטפל קשוב ומכוון היטב.
