טל ניצן והקוף של קפקא
גיא פרל | 17/6/2022 | הרשמו כמנויים
כאשר קראתי את קובץ הסיפורים מאת טל ניצן ״איך לנצח את העצב בשלושה צעדים״ (הוצאת אפיק, 2021), חשתי שהוא אכן מנצח את העצב שלי, ולו לזמן מה. כיצד ספר שיש בו גם עצב רב, מנצח את העצב? כיצד ספר שרבות ורבים מגיבורי הסיפורים הקצרים בו מתמודדות עם קיום טראגי, בדידות עמוקה, אהבה נכזבת או כישלון יחסים – דווקא רומם את רוחי, ניחם אותי, וניצח את העצב שלי ולו באופן זמני.
ההסבר הפשוט קשור ביופי. אנו מוצאים ביופי נחמה. כך מול שקיעת השמש, כך מול פרח, כך מול כתיבתה של טל, כתיבה מלאת אהבה ליופייה של השפה – אנו מוצאים נחמה בקיומו של היופי הזה.
אבל יש הסבר נוסף ובו אתמקד. ציינתי שרבות מן הגיבורות והגיבורים מתמודדות עם קיום טראגי, בדידות עמוקה, אהבה נכזבת או כישלון יחסים. ניצן מצעידה אותם דרך כל אלו בגב זקוף ובייחוד - ללא שמץ של קורבנוּת. דלז וגואטרי, בספרם על קפקא [שהוא אחד מגיבוריה של טל בספר], מצטטים קטע שלו מתוך ספרו ״דין וחשבון לאקדמיה״. זהו מונולוג מפיו של קוף:
״לא היה לי מוצא, אבל חייב הייתי למוצאו, כי בלעדיו לא היו לי חיים [...] אני חושש שלא יבינו כראוי למה אני מתכוון כשאני אומר ״מוצא״. אני משתמש במילה הזו במובנה הרגיל והשלם ביותר. לא לחינם איני אומר חופש. אינני מתכוון להרגשה הגדולה הזאת של חופש לכל עבר [...] לא, לא חופש בקשתי לי. רק מוצא; ימינה, שמאלה, לכל מקום שהוא; דרישות אחרות לא היו לי [...] להתקדם, להתקדם! רק לא לעמוד בלי נוע בזרועות מורמות, לחוץ אל דופן של תיבה״.
זהו תיאור מדויק עבור גיבורות וגיבורי ״איך לנצח את העצב״. אצל טל, פעמים רבות אין ״סוף טוב״, אין פתרון, אבל יש התייצבות אל מול קיום שגם אם הוא לכאורה חסר מוצא, הוא אף פעם אינו חסר תנועה. בסיפורים רבים, חוסר המוצא הוא נקודת המוצא. עמליה, גיבורת הסיפור ׳אחרי ההופעה׳, נכנסת למונית ואומרת לנהג "סע לאלנבי, לספוטניק", לא מתוך צורך כפייתי להמשיך ולחוות שם את דחייתו של יאיר, אלא משום שהיא בוחרת להיאבק, ומעדיפה את התנועה במעגל יחסיהם הבלתי אפשרי, על הוויתור המוחלט. זו דרכה של עמליה - בדומה לסיזיפוס המאושר של קאמי, בדומה לקוף של קפקא - לנצח את העצב. ״וּמִישֶׁהוּ נִכְנַס אֶל הַמָּוֶת/ בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת" כותבת אלחנדרה פיסארניק בתרגומה של אותה טל ניצן. בדומה לעמליה, גיבורות ״איך לנצח את העצב״, נכנסות אל העצב בעיניים פקוחות. יחד עם זאת, בסיפור 'השקיעה', כאשר ניצבת קהילה שלמה אל מול סכנת מוות ממש, ולא רק אל מול העצב, מתייצבים חבריה על רגליהם ומישירים מבט אל מה שעלול להרגם.
עיניהן הפקוחות של עמליה ופיסארניק, מובילות אותי להתייחס למוטיב מרכזי נוסף בספר שאכנה אותו - 'ריבוד המציאות' - יש יותר ממציאות אחת, זמן אחד, אמת אחת, המתקיימים זו לצד זו. שוב ושוב, בסיפורים רבים, תמונת המציאות הנחשפת בפני הגיבור שונה מזו בה חי או האמין עד לרגע החשיפה. עלה בדעתי שריבוד המציאות, ובייחוד היכולת להיות מודע לה, להתעורר אליה, הוא חלק מן הנחמה שמעניקה ניצן לגיבוריה וקוראותיה, שגם אם אין ביכולתם לשנות את מצבם - יש ביכולתם לדעתו במלואו.
הדבר בולט במיוחד בשני סיפורים נפלאים שהחלימה נמצאת במרכזם, ושניתן להתייחס אליהם כמשלימים זה את זה. אדבר אודותם ברמז בלבד, כדי לפגוע מעט ככל הניתן בחוויית הקריאה: גיבורו של הסיפור 'ואין קץ' מוצא עצמו יושב במונית שדרכה חסומה על ידי שיירת גמלים אין סופית; ואילו עד סמוך לסופו של הסיפור 'מעְלה', גיבורו מרחף בחלל ביתו ובשמי העולם מאושר ומשוחרר. בסיפור הראשון - חסימה לאין קץ, בסיפור השני - שחרור מכבלי כח המשיכה. בשני הסיפורים גם יחד מתרחשת בשלב כלשהו יקיצה, תנועת הקוף משתמרת באמצעות תנועת פקיחת העיניים והיקיצה אל הכרת המציאות הרבודה, תהא אשר תהא.
את אותה תנועה ממש ניתן למצוא ברבים מאוד משיריה של טל: בשירי האהבה הנפלאים שלה, אל משאלת הקרבה נלווה תמיד דוק של מרחק שאינו בר-גישור, והכרה במימד הטראגי של מגבלות וסופיות הקשר; את שירתה החברתית או הפוליטית מאפיינת רגישות גדולה והזדהות עמוקה עם כאבו של הזולת המוחלש, אך פעמים רבות, מתקיים לצידה אבל מתמשך על אובדן הסיכוי לריפוי והתרה של העוול המתואר. בדומה לקוף של קפקא, מוצא, עבור ניצן, טמון ביכולת לראות, להכיר במגבלה או מרחק, להתעורר – במקרים מסוימים אל מציאות קשה מהקשה שבסיוטים. אתמקד בשניים משירי הספר 'אטלנטיס' (הוצאת אפיק, 2019) – ספר שיריה האחרון:
בשיר ׳איברהים׳ למשל, היא מתארת ילד ישן מתחת לעץ בחורבות פסאיל שבעמק הירדן. ״עָדִין-עָדִין עוֹלֶה יוֹרֵד חֲזֵה הַיֶּלֶד / מִתַּחַת לָעֵץ / הַיְּחִידִי״ היא כותבת. ייתכן שהוא חולם, אך טל אינה נכנסת אל חלומו כי אם מתארת, לאורך השיר כולו, לפרטי פרטים וללא כחל ושרק, את הסביבה בה הוא ישן. התיאור קשה ומייאש כסיוט, למשל:
חָרוּךְ קוֹלוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב הַשּׁוֹמֵר
עַל שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד
עַל פֶּצַע הַבַּיִת
לְאַט עוֹלֶה הָאָבָק
וּמוֹחֵק אַחַת-אַחַת
אֶת כָּל הַמִּלִּים בַּגָּרוֹן
יְפִי הָעוֹלָם זָב לְאָחוֹר
נחזור לקוף של קפקא – טל אינה מציעה גאולה או שחרור, לילד או לנו, אבל היא רואה את הילד, זוכרת את הבית שחרב, ומסמנת במילות שירתה את מקום המילים המחוקות בגרון. אין בשיר שחרור, אבל יש בו מוצא. השירה עצמה היא תנועת הקוף של קפקא, והיא גורמת לנו להתעורר אל תוך סיוט. טל אינה נכנסת לחלומו של הילד הישן, אך בבית האחרון היא מתמקדת לפתע בחלום שלה עצמה:
בַּחֲלוֹמִי פָּתַחְתִּי בֶּרֶז וְהִנֵּה אֵפֶר
בַּחֲלוֹמִי פָּתַחְתִּי בֶּרֶז וְהִנֵּה חוֹל
בַּחֲלוֹמִי פָּתַחְתִּי בֶּרֶז וְהִנֵּה זֵפֶת
בַּחֲלוֹמִי פָּתַחְתִּי בֶּרֶז וְהִנֵּה דָּם
הוא ישן, והיא חולמת את השכבות העמוקות של מציאות חייו, לכדי חלום משותף לשניהם ובו השתקפות מזוקקת ואמפטית של המציאות הפנימית והחיצונית גם יחד.
אסיים בשיר ׳אטלנטיס׳ המדגים, לתפיסתי, בדיוק את אותו המהלך –
חָצֵר שֶׁרֻצְפָה כֻּלָּהּ וְהוֹתִירָה רַק שִׂיחַ וְרָדִים בַּפִּנָּה
חַרְטוֹם שָׁחֹר רוֹטֵט וּנְבִיחוֹת נִזְעָמוֹת דֶּרֶךְ כְּבִיסָה
חֲתוּלָה שְׁתוּמַת עַיִן עַל גָּדֵר, מַבָּטָהּ הֶחָרֵד
עֲרֵמַת בְּגָדִים לְיַד הַפַּח מְצַפָּה לְהֵאָסֵף
חֲשֵׁכָה יוֹרֶדֶת מַהֵר
נוּרָה חֶסְכוֹנִית בְּחַלּוֹן מֵאֲחוֹרֵי הַפָּסִיפְלוֹרָה
פָּנִים שְׁטוּפוֹת אוֹר כְּחַלְחַל מִמָּסָךְ
יַלְדָּה עַל אוֹפָנַיִם קוֹרֵאת בִּבְכִי לְאֵם לֹא-מְחַכָּה
עוֹד שְׁתֵּי יְלָדוֹת, הַקְּטַנָּה רְכוּבָה עַל מֹתֶן אֲחוֹתָהּ –
אֶת כֻּלְּכֶם אֲנִי רוֹאָה כְּבָר מִתַּחַת לַמַּיִם.
הדוברת ערה. עיניה פקוחות. השיר אטלנטיס ניתן לקריאה הן כחלום ביעותים והן כתיאור מפוכח של המציאות, משום שזהו טבעה של שירה הנובעת מן ההתכה שבין פנים לחוץ, שירה הנובעת מן השילוב הבלתי אפשרי שבין צלילה עמוקה אל העולם הפנימי, לבין עירנות כואבת להיבטיה הגלויים של המציאות החיצונית. אצל טל, כמו אצל עמליה, כמו אצל המתעוררים מחלומם בשני הסיפורים הקצרים אליהם התייחסתי, כמו אצל פיסארניק, וכמובן שכמו אצל הקוף של קפקא – אין שחרור, אבל ניתן לנצח את העצב, יש מוצא, ואחת הדרכים לשמר את התנועה שהקוף מדבר אודותיה, היא לפקוח עיניים מתחת למים, ולכתוב, לכתוב, לכתוב.
