על הכרת תודה וסיפוק כסיבות לאושר: תודה על התודה!
ד"ר חנה דויד | 30/5/2022 | הרשמו כמנויים
במהלך שנים רבות של עבודה עם משפחות וילדיהן למדתי לשמוח על כל התקדמות – ולו קטנה-יחסית – שאני רואה בחיים של הילד שמשפחתו פנתה אלי. לפעמים מדובר בדיווח של ההורים כמו: "כבר שישה ימים רצופים הילדה קמה בזמן בבוקר" או "נפסקו הוויכוחים סביב שעת השינה. לא תמיד הילד הצליח להיות במיטה בשעה שנקבנו, אבל הדבר המעצבן ביותר סביב השינה, ההתמקחות האינסופית ו'משיכת הזמן', נעלמו". לפעמים הדיווח הוא מפי הילד או הנער, דיווח על אירועים שהוא-עצמו רואה אותם כמשמעותיים, כמו קבלה לתכנית מחוננים לאחר ש"נכשל" ב"מבחן מחוננים" קודם לכן, או קבלה לתכנית יוקרתית באוניברסיטה המיועדת לתלמידי תיכון. לפעמים ההורים מדווחים על שינויים משמעותיים אצלם, כמו שיפור היחסים עם הילד, הצלחה ליהנות מבילויים משפחתיים שבעבר היו עול צוארם, או היכולת לקבל את השוני של הילד, את הדרך המיוחדת שבחר לו או את החברים שאינם לטעמם של ההורים. כל אחת מ"התקדמויות" אלה, בין אם אני מקבלת עליהן דיווח ב"זמן אמת" ובין אם שנים לאחר שהמשפחה "זרקה את הקביים" – הפסיקה את הפגישות אתי לאחר שמטרות ההתערבות הושגו, גורמת לי אושר ושמחה, ואפילו סיבה מצוינת לקום בבוקר עם ציפייה לעניין ולסיפוק.
לפעמים עלי להסתפק בהתקדמות שאני רואה אצל הילדה, לפעמים אפילו משבוע לשבוע, בעוד שעבור ההורים – "עם האוכל בא התיאבון" ודווקא כאשר הם רואים את השינויים החיוביים, הן אצל בתם והן במשפחה בכלל, הם "רוצים עוד". לדוגמה: ילדה מחוננת שהגיעה אלי בשל בעיות חברתיות. היא למדה להתנהל חברתית בצורה טובה יותר בזמן קצר יחסית, ותוך מספר שבועות התקרבה מאוד לאחת הבנות בכיתתה ,אתה בילתה ארוכות הן בהפסקות והן תדיר בשעות אחר הצהריים. אבל ההורים, שראו את השינוי המשמעותי שחל אצל בתם ברצון ללכת לבית הספר ובמוטיבציה ליזום פעילויות עם החברה, אמרו לי בכל אחת מפגישות ההדרכה ההורית את אותו דבר: "למה אין לה עוד חברות. הרי עכשיו אנחנו רואים שהיא יכולה". הילדה, לעומת זאת, היא אינטרוברטית, כמו מרבית המחוננים, אינה זקוקה לחברים רבים, ואת הצורך באדם קרוב אחד, בגילה פחות או יותר, ממלאת החברה שהיא מצאה. במקרה זה היכולת שלי לשאוב סיפוק מהשיפור המשמעותי במצבה של הילדה לא דרשה מאמצים מיוחדים: כאשר ההורים לא מביעים את שביעות רצונם ,אבל השיפור במצבו של המטופל ניכר לעין, ויותר מכך – כשהמטופל עצמו מודע לשיפור זה, המטפל רואה גם הוא ברכה בעמלו.
לפעמים המצב מסובך יותר, ולכן קשה יותר לשמוח גם אם יש שיפור. לדוגמה: ילד שמגיע אלי עם בעיות התנהגות שבאות לידי ביטוי הן בבית והן במסגרת הלימודית. ככל שגיל הילד נמוך יותר, כן הסיכויים שהשיפור ההתנהגותי בבית יקרה מהר יותר, כמובן בעזרת ההורים ש"נותנים יד" לתהליך. אבל כמעט תמיד השיפור בגן או בבית הספר מגיע רק מאוחר יותר, שכן, במרבית המקרים לילד כבר הודבקה תווית של "מפריען" "מרביצן", "חוצפן" וכדומה. ותוויות, כידוע, קשה לשנות... בנוסף, בעוד שהקשר שלי עם ההורים קבוע, ועצם ההגעה אלי הוא לדידם מאמץ: של זמן, אנרגיה, ובעיקר – נכונות לשינויים שאינם קלים, הרי בית הספר או הגן אינם בדרך כלל חלק מהתהליך. אם ההורים מצליחים לראות את השיפור – דייני. אבל אם הם מצפים לשיפור בו-זמני גם בבית הספר או בגן, ואין הם רואים זאת, עלי להדגיש בפניהם שוב ושוב את הטוב, כי כשאנחנו רואים ברכה בעמלנו – במקרה זה מדובר בשיפור התנהגותי בבית – ניתן לשמור על מוטיבציה גבוהה להמשך הדרך.
אבל הרי כולנו בני אדם, וכפי שנהוג לומר, "שונא מתנות יחיה", אבל לא כל מי שאוהב מתנות ימות... אחת המתנות הגדולות ביותר שאני מקבלת הוא הכרת התודה. אתמול קיבלתי "מנה כפולה" מהסם הזה – וממש הרגשתי עלייה ברמת האושר שלי. מייל שאחד שקיבלתי היה מנער שהתגייס לא מכבר, לאחר שנים שלא ראיתי אותו לא שמעתי אודותיו דבר. המשפט האחד שתמצת את הסיבה להרגשה שלי היה "בלעדייך לא הייתי מגיע לכאן". המייל השני היה מאב לנערה, ותוכנו – ה"התקדמויות" של בתו: "היא כבר מגיעה לבית הספר יום יום", "היא כבר אוכלת בצורה מסודרת שלוש פעמים ביום", "היא לא יוצאת מהבית בלי להסתרק" ועוד. שני המיילים שימחו אותי באותה מידה, על אף השוני הגדול ביניהם. הראשון – נושאו הוא משהו שנמצא ב"רומו של עולם" הן בחברה הישראלית בכלל והן בעולמו של כל פרט בו, התקדמות "אובייקטיבית" וראויה לציון על פי כל קנה מידה הנהוג אצלנו. השני הוא "בסך הכל" התחלה של התנהלות "נורמטיבית", דיווח שהגיע מהורה ואפילו לא מהנערה עצמה, אבל הוא התחלה של תהליך שנותן תקווה לעתיד טוב יותר, שבו תמצה הנערה את יכולותיה הרגשיות, החבריות הקוגניטיביות. ומהו סיפוק, מהם רגעי אושר, אם לא תמהיל של הצלחות עבר ותקווה לעתיד?
