רק המוות ישחרר - כמה מילים על 'סטונר'
פרופ. עמיה ליבליך | 13/2/2012 | הרשמו כמנויים
מה כל כך קסום בספר הזה שהוא מככב ברשימות רבי המכר? קשה להצביע על מרכיביה של נוסחת ההצלחה. הספר יצא בפעם הראשונה בשנת 1965 בארצות הברית. עתה, משזכה לעדנה כה מפתיעה, המחבר, ג'ון ויליאמס, (שמעולם לא שמענו עליו) כבר אינו בין החיים.
הרומן מציג סיפור חיים של איש אחד, ויליאם סטונר, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת מיזורי (בה באמת עבד המחבר בחייו), מילדות ועד מוות. איש אפור אחד, ועולם ומלואו מסתתרים בדמותו.
אפשר היה לשער כי לספר תהיה הצלחה מיוחדת בקרב מרצי האוניברסיטאות, שיוכלו להשוות את המסופר לניסיונם באקדמיה. אבל ברור לי שהצלחת הספר אינה מוגבלת לנו, הפרופסורים. כאחת מאלה, עצרתי את נשימתי מול הקטע הנפלא: "בקיץ 1937 חש שניעורה בו שוב התשוקה הישנה לחקור וללמוד. במרץ רוחני מוזר שאופייני ללמדנים - מצב שאין לו קשר לעלומים או לזיקנה - חזר אל החיים היחידים שלא בגדו בו, והתברר לו שאפילו בייאושו לא התרחק מהם" (228).
אני חושבת שזהו ספר גאוני, אך מה סוד הגאונות הספרותית איני יודעת. אתחלק עם קוראיי בכמה מחשבות בנוגע לתוכנו של הספר.
ברומן סיפור חייו של גבר, שנכתב על ידי גבר. יש בו פיצול מוחלט כמעט בין שלושה עולמות: עולם המשפחה, עולם האוניברסיטה, ועולם הרוח.
בעולם המשפחה נפגש סטונר עם הנשים - אישתו ובתו. האישה היא קרה, אכזרית, ומניפולטיבית, אך אינה מעלה על דעתה לעזוב את חיי הנישואים האומללים או לגרש את בעלה מתוכם. האישה מקדמת את ענייניו המציאותיים, ודרכם את מעמדה. ביוזמתה הבלעדית קונה סטונר בית, ואחר כך מוליד בת. והבת, גרייס, שבילדותה הקצרה הייתה לו מקור חום ונחמה, גם היא מאכזבת מאוד, כשהיא מתרחקת והופכת לעקרת בית שתויה. חיי המשפחה והבית של סטונר וזוגתו ריקים אך קבועים לעד. אם יש בהם דבר מה - הרי הוא שילוב של שעמום, אדישות ושינאה.
בעולם האוניברסיטה זוכה סטונר בחינוך שהקים אותו מאשפתות, ואף ב'קביעות ' המיוחלת של הפרופסורים - אך נתקל באינטריגות המפורסמות של חיי האקדמיה. על רקע סכסוך הנוגע לציון של תלמיד, נגזר עליו להתמיד בהוראת חיבור אנגלי לתלמידי השנה הראשונה, תפקיד נעדר תהילה שמרחיק אותו מהחומרים המעניינים אותו. הוא הופך איש שוליים במחלקתו. גם בעולם זה הכל אפור, קשה, חסר תוחלת עבור סטונר - וקבוע לעד.
אולם, עולם האוניברסיטה אינו חופף את העיסוק האקדמי האמיתי של סטונר, את מה שקראתי עולם הרוח. שם, ליד שולחן הכתיבה ובספרייה, בין ספריו ומאמריו, במחשבות האינטלקטואליות שלו על סופרים וספרות שחלפו מהעולם, הוא מוצא את העונג שחסר לו במעגלים האחרים. בעולם הרוח הוא גם מעז לעשות מעשה חריג בחייו המושתקים-משותקים, ולדבוק בנושא הקרוב לליבו למרות המסגרת הכופה. רק אלה החיים שלא בגדו. הרוח קבועה ואיתנה, למרות שסטונר יודע כי סיפרו נשכח ולא הביא תועלת. ברגע מותו הוא אוחז בספר ויודע ש"רק זה ייוותר שם תמיד".
את שלושת המעגלים חותכת כברק פתאומי הופעתה הקצרה של אשה חדשה, קתרין, הסטודנטית הנחשקת, שמבינה לליבו של סטונר ושותפה לרוחו הממריאה אל על. אהבה גדולה ואסורה נרקמת ביניהם, משהו תוסס וצבעוני בעולם האפור הזה. אך דינה של שמחה זו להיגדע במהרה בגלל מגבלות המציאות השמרנית, ומהר מאוד היא גם נשכחת מלב.
וזהו.
אלה החיים, שסרטן ומוות מסיימים אותם ממש בסיום ה'קריירה', כשספר שכתב סטונר בראשית דרכו האקדמית בידו. חיים שתאר ויליאמס כמשא כבד של המציאות, החברה ומוסדותיה (כאבן, הנרמזת בשם הגיבור כמובן), הרובצים על כתפיו השחוחות של הפרט, שאינו מעיז לשנות דבר ממה שניתן לו.
הסוציולוג האנגלי הידוע גידנס הנחיל לנו את צמד המושגים מבנה (structure) ופועלות
(agency) שמשמעותם קביעת החיים על ידי נתונים שאין לנו שליטה עליהם, מול לקיחת יוזמה והובלה בהם. ה"מגרש" בו אנו יכולים לשחק את החיים אינו בשליטתנו, אך כמה צעדים נוכל לעשות בתוכו? בגלל הדמות ואמינותה, סטונר הוא רומן עלילה נפלא, אף על פי שכמו בספריו של קפקא, דבר כמעט אינו נתון לפועלו של הגיבור. העלילה איננה מרנינה כלל, ובכל זאת הספר נקרא בנשימה עצורה לאורך כל הדרך. הוא רומן מושלם, כתבו עליו המבקרים. נפלא, ממש נפלא.
