על רב-גוניות וריבוי יכולות של המטפלת: וינייטות על משחק בבובות, במכוניות ובחיות
ד"ר חנה דויד | 11/4/2022 | הרשמו כמנויים
ילדים רבים מגיעים אלי לאחר טיפולים שהוגדרו על ידי הוריהם כ"כושלים". כשאני שואלת את ההורים כיצד הם מגדירים "טיפול כושל" הם עונים לי, בדרך כלל: "הילד מאוד אהב לנסוע ל-X [שם המטפלת], הוא שיחק אצלה יפה מאוד Y חודשים/שנה/שנתיים, אבל הבעיה שבגללה הגענו אליה לא נפתרה". כאן אני נאלצת לצנן במקצת את ההורים, להזכיר להם שאין אף פעם ערובה לכך ש"הבעיה תיפתר"; שלפעמים עצם העובדה שלא חלה הרעה במצב היא בבחינת הצלחה, ושאם הילד הרגיש טוב, הרגיש מוחזק, הרגיש ש"אכפת ממנו" – ייתכן בהחלט ש"זה היה שווה את הטירחה".
עם זאת, ודווקא בשל הידיעה, ש"טיפול במשחק" היא האופציה המומלצת ביותר כאשר גיל הילד הוא חד-ספרתי (למצער!); חשוב לי להדגיש לפני ההורים, שזו רק אחת האופציות, וגם אם הילד מעדיף אותה, כדאי עד-מאוד שהמטפלת תהיה בעלת יכולות נוספות. לדוגמה: טיפול באמנות נעשה בדרך כלל על ידי מי שהוכשרה לכך, וכך גם מכונה שם ההתערבות שהיא יכולה לעסוק בה. תרפיה גופנית נחשבת לסוג נוסף, וגם בה עוסקים מטפלים מאסכולה מסוימת. אבל האפשרות לעסוק במגוון רחב של סוגי טיפול גורמת לפעמים לכך, שילד צעיר מטופל בו-זמנית בכמה "מוסכים": הוא מבקר אחת לשבוע אצל מרפאה בעיסוק; פעם נוספת – אצל "מטפלת רגשית" ועוד פעם בקבוצה ל"שיפור יחסים חברתיים"; אצל קלינאית תקשורת, ועוד. על משקל "חנוך לנער על פי דרכו" אני מציעה את "טפלי בילד על פי נטייתו", כאשר הילד הוא הקובע אם פגישה מסוימת תהיה בבחינת "טיפול באמנות", "תקשורת בין אישית" או "ריפוי בעיסוק".
אבל כדי שכל ילד יוכל לבחור במה לעסוק, צריך שבכל עת תהיינה כל האופציות הללו פתוחות בפניו. לא די שהמיומנות של המטפלת תכלולנה את העיסוק בכולן; עליה גם לוודא, שהעזרים המשחקיים וחומרי העבודה הדרושים לצורך כל הפעילויות שהיא יכולה להציע יהיו זמינים לילד. כמובן שאין פירוש הדבר שבכל רגע נתון יהיו כל המשחקים, העזרים והחומרים בהישג ידו של הילד, אלא שהחשיפה של כל המצוי בקליניקה תהיה ברמה שהוא יוכל לבקש "להוריד מהמדף העליון", "להניח את החימר על הרצפה" או "להביא את כל צבעי הגואש ובלוק הציור הגדול".
להלן אציע מנסיוני שני אופני שימוש שונים (בלבד!) שבהם השתמשו ילדים בשלושה אוספים מבין אלה שנמצאים אצלי בקליניקה לרשותם: אוסף של כ-90 מכוניות קטנות, בקנה מידה של 1:30 או 1:72, זהות למכוניות אמיתיות, כמו משאיות מסוגים שונים, טרקטורים ומכונות חקלאיות אחרות, מכוניות כיבוי והצלה, מכוניות מרוץ ועוד; בובות: רכות וקשות, של דמויות גברים, נשים וילדים; של חיות בית וחיות חוץ, ביניהן חיות טרף כמו אריה ונמר, עשויות בד רך, פרוותיות, או קשות – מפלסטיק או מגבס, ביניהן של דינוזאורים – מפחידים או "נחמדים", מפלצות יורקות אש ודרקונים ועוד ועוד.
שני השימושים בבובות:
- אודי היה ממש "חמודי" – ילד בן חמש וחצי, בלונדיני, עם עיניים ירוקות, עגולות ושואלות, מבנה גוף בינוני וסקרנות אינסופית. הוא הגיע אלי לאחר שילד מהגן התעלל בו והתעללות לא טופלה. בעקבות זאת הוא סירב להגיע לגן.
כשאודי לקח את הבובות ששיחק בהן, והחל להשליך אותן בחוזקה על הרצפה, ידעתי שהוא בדרך להחלמה. הוא כעס מאוד על הבובה שקרא לה בשמו של הילד המתעלל, אבל השליך בחוזקה, ואף ניסה לקרוע אברים גם מהבובות שגילמו את הגננת והסייעת – אלה שעמדו מנגד, אלה שלא הענישו, כפי שאודי, הילד האינטליגנטי שגיבש כבר בגיל צעיר את ההבנה, שעל מעשה בריונות יש להעניש כִּדְבָעֵי. ואכן, בפגישת ההורים שהתקיימה לאחר מכן התברר לי, שאודי כבר מוכן למעבר לגן החדש שהוריו מצאו בהמלצתי, ואף רוצה לחזור ולהיכנס למסגרת שעד אותו אירוע אהב והשתלב בה יפה.
- גילי, הלומדת בכיתה א, היא בת למשפחה שבה ההורים נפרדו סמוך ללידתה, היא חולקת את זמנה בין שני הוריה שמשמורתם משותפת, אבל הסכסוכים ביניהם לא מפסיקים סביב כל נושא הקשור בה: החוגים שאחד מההורים בוחר אינם מקובלים תדיר על השני; חלוקת הזמן של גילי בין פגישות עם חברות ובין שהייה בבית היא נושא נוסף למיקוח ולויכוח, ובראש ובראשונה – הבדלים משמעותיים בין ההורים בכל הקשור למה שהם מכנים "קידומה" של גילי, ילדה שהחלה לקרוא כבר בגיל 3, וזאת למורת רוחה של האם ובעידודו של האב. אצלה הבובות הן "משפחה": לא "סתם" משפחה, אלא מרובת ילדים, כאשר הילדה הגדולה עוזרת לטפל בתינוק, התאומים שבגן רבים כל הזמן והילדה הגדולה מפשרת ומגשרת ביניהם, וכשהסבתא מגיעה היא תמיד מביאה מתנות, ובמיוחד מפנקת את "הילדה הטובה": יוצאת אתה לטיולים, הן מבקרות מדי פעם בקולנוע וגם מכינות מיני מאפה.
השימושים בחיות:
- נועם היא ילדה בת 9, שהגיעה אלי לאחר החזרה ללימודים אחרי הסגר השני. בניגוד לילדים רבים, שרצו עד-מאוד לחזור לפגישות עם חבריהם, ולחלקם – גם ללימודים סדירים, נועם לא הצליחה "לאסוף את עצמה" ולהתארגן לקראת היציאה מהבית ולו פעם אחת בטרם הגיעה אלי. לפעמים היא הגיעה לבית הספר – לא בהסעה, כפי שהיה קודם לכן, אלא בלוויית אחד ההורים. לפעמים היא הצליחה להישאר בכיתה במהלך כל יום הלימודים – תוך שהיא מתקשרת להורים בכל הפסקה; לפעמים נאלצה המורה להודיע להורים שנועם "מדווחת על כאבי בטן" וההורים הוציאו אותה מהכיתה באמצע יום הלימודים. על פעילויות של אחר הצהריים "לא היה על מה לדבר". נועם פשוט הפסיקה את כל החוגים וויתרה על ביקורים אצל החברות שלה.
השימוש שעתה נועם בחיות היה רב גוני: לפעמים ביקשה ממני "תהיי אמא אווזה" או "תהיי מלכת הדבורים"; לפעמים הסכימה להיות הדמות הבוגרת ואיפשרה לי לגלם את הגוזל, האפרוח, או אפילו את הגולם במשחק התפקידים שהמציאה; היא גם יצרה, בלי השתתפותי הפעילה – משפחות של חיות שתיפקדו באופנים שונים. היא עשתה זאת תוך שההשתתפות שלי היא בשאלות כמו: "מי החליט לחלק את האוכל של הדובים כך שלדובי הקטן לא נשאר"; או "למה הנמר-האבא רוצה שהנמרון כבר ישתתף בציד של הבוגרים?". התהליך של החזרה לשגרה של נועם היה ממושך למדי; "תרמה" לכך, אל-נכון, העובדה שגלים נוספים של קורונה הגיעו, אבל רמת החרדה שלה ירדה, היא ישנה טוב יותר, אכלה בצורה מסודרת יותר, ולאט לאט גם חזרה לתיפקוד חברתי.
- אולג הוא ילד בן 7 קטן ממדים, בעל מבטא רוסי – אף על פי שעלה ארצה בגיל שנתיים, ומאחר שבביתו מדברים רוסית, וההורים הם אנשים משכילים מאוד – דירתם הקטנה מלאה בספרים, בכתבי עת, ותדיר גם בחברים של ההורים, שכולם עולים ממש-חדשים או בני דור 1.5 – הוא מרגיש זר בבית הספר. למזלי הצלחתי "לגעת" בו כבר בפגישתנו הראשונה, על ידי אזכור משל השועל והענבים של איזופוס, אותו הכיר בגירסת קרילוב ברוסית (Лиса и виноград), והגירסה העברית, "איבן אנדרייביץ' קרילוב – כל המשלים", אותו השאלתי לו. כבר בפגישתנו השניה בחר אולג לשחק בחיות הגדולות ובאלו ה"מפחידות": בדינוזאורים, ביורקי האש ובחיות הטרף. מדי פעם הנחתי חתול, כלב, ציפור או דג על השטיח בו היו פרושות החיות שאולג בחר, ובדרך כלל הן נטרפו על ידי החיות הגדולות. המפנה חל כאשר החיות הקטנות החלו להימלט מחוץ לשטיח, ועד מהרה – גם להתחבר בדרכים שונות אל החיות שעד אותה עת הפחידו אותן. "תרמו" לכך סיפורים כמו זה על היתוש ששיגע את טיטוס, שגם להם יש גירסה ברוסית...
השימושים במכוניות:
- אריק הוא ילד בן 9, בן לאם שהרתה אותו בגיל מאוחר-יחסית מתרומת זרע, שאיבד לאחרונה את סבו, אביה של אמו, ששימש עבורו דמות-אב מאז לידתו. הסב היה חולה בסרטן תקופה ממושכת, אבל המחלה הוכחשה על ידי הסב שלא הסכים להכין את נכדו למותו הקרב. לפיכך בעוד שאצל האם החל האבל מייד עם גילוי הסרטן הקטלני, והתעצם ככל שהאב נחלש ונעשה מוגבל יותר ויותר, אצל אריק הוא החל רק בשבעה, שמייד לאחריה הגיע אלי אריק לראשונה.
אריק התחבר ל"צי" המכוניות הקטנות שלי כבר בפגישתנו הראשונה, ובמשך חודשים ארוכים התמיד לשחק בעיקר בהן. בהצלחה הנחתי את הקופסה עם המכוניות על השולחן, על הרצפה או על הספה. לאחר מספר שבועות "החבאתי" את הקופסה בארון הצעצועים הגדול – עם הדלתות האטומות – אבל הוא תמיד ביקש שאוציא את הקופסה, לאחר שהביט סביבו והבין שהקופסה אינה בטווח הראייה שלו. יש לציין, שאריק קורא באופן עצמאי ספרים בני מאות עמודים, מצייר ומכייר להנאתו, ויש לו חיי חברה פעילים. אבל הוא המשיך לשחק במכוניות, כאשר גולת הכותרת היתה תמיד הצלה: המכונית שבה נוהג "המפקד" נותנת הוראות כיצד לחלץ אנשים מקרב; רב-טפסר, הלהב או הרשף שולחים את מטוס החילוץ והוא נוחת על גג בניין הועלה באש, ומציל, על ידי זריקת חבל הצלה, שני אנשים שנקלעו לתוך הלהבות; האמבולנס של הצלב האדום מגיע אל הפצוע בתאונת הדרכים, מבצע בו החיאה ומשם, תוך הפעלת הצופר, מסיע אותו במהירות לבית החולים, וכך הלאה.
- שימוש נוסף שנעשה במכוניות הוא זה של רון, ילד בן 10, שהגיע אלי בשל בעיות חברתיות, ועד מהרה התברר לי שלא צלח שתיים מאבני הדרך ההתפתחותיות החשובות ביותר: היכולת לדחות סיפוקים והיכולת לקום לאחר נפילה. בשל כך גם לא הצליח להשתלב חברתית: הוא לא הסכים שמישהו "יחליט עליו"; לא קיבל שום הפסד שלו כוודאי, כסופי, אלא נהג להתמקח ולהתווכח בלי סוף, וכך המאיס את עצמו על חבריו-לכיתה שרצו לבלות את זמנם הפנוי בטוב ולא במריבות ובחיכוכים אינסופיים. רון נהג במשך שבועות ארוכים להשתמש במכוניות לתחרויות שערך בין כל שתי מכוניות: כאשר מכונית מסוימת "ניצחה" ברציפות במרוץ מספר מכוניות, היא נעשתה ה"פייבוריטית" שלו, ואם לפתע מכונית אחרת "ניצחה" אותה – הוא לא קיבל את הניצחון כסופי, אלא החליט שעתה צריך שלושה מרוצים כדי להחליט מי המנצחת... אם גם כעבור שלושה מרוצים המכונית שלא חשב שתנצח עדיין ניצחה הוא "הגדיל את ההימור" והחליט שצריך עוד שני מרוצים כדי להחליט... רק כאשר רון הצליח לקבל את העובדה, שאם על פי "חוקי המשחק" מספיק ניצחון אחד כדי להוציא מהמשחק את המכונית שהפסידה, ולהתקדם הלאה לעבר "המכונית המנצחת", הוא גם עשה את הצעד הראשון לקראת ההבנה, שללא קבלת הפסד שלו לא יוכל לשחק ויישאר בודד.
הדוגמאות הללו הן רק וינייטות קצרצרות, שבהן שונו כל הפרטים המזהים כמובן, ונועדו לשתי מטרות עיקריות:
- להדגמה של חשיבות המשחק, בעיקר המשחק-החוזר, עבור ילדים ש"תקועים" בשלב התפתחותי מסוים, באבל שלא עובד, בדימוי גוף שלילי שמשליך על עמדת נחיתות חברתית ועוד;
- על חשיבות היכולת של המטפלת להשתמש עם כל ילד במספר רב של שיטות טיפול ובאמצעים רבים ככל האפשר כדי להגיע להישגים משמעותיים בכלל ולפריצת דרך ראשונית (ראה המאמר שלי "על הקפיצה": ההתקדמות המשמעותית הראשונה בטיפול בילדים מחוננים: http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3164) בפרט.
בנוסף, מאחר שלאחרונה רבו הפונים אלי השואלים: "אבל מה את עושה עם הילדים" אני מציעה הצצה נוספת, שעל אף שהיא מוגבלת, תוכל לתת תשובת-מה לשאלה זו.
