מושג הקדושה בטיפול מיני, ובכלל – מחשבות של (מטפלת) חילוניה – חלק ראשון
ד"ר טל פלג-שגיא | 6/4/2022 | הרשמו כמנויים
הערה: כל מה שאכתוב בפוסט הזה מסתמך על מחשבותיי כמטפלת וכאישה חילוניה.
לאחרונה אני עסוקה מאד בשאלת הטקסים והקדושה בחיי היומיום. כחילוניה וכאדם גמיש באישיותי, גדלתי במלייה תרבותי שבו יש מעט מאד קדוש. לא היו טקסים רבים סביב חגים, סביב ארוחת שישי או סביב מסורות משפחתיות אחרות. כשהתחתנתי, נשאתי למשפחה שלמרות שגם היא לא דתית, היו בה מסורות בשפע: החל מהמרק בתחילת הארוחה, דרך סידור השולחן וכלה במנות שאוכלים בשישי בצהריים או בחגים. בשנים הראשונות הפער הפריע לי. לעתים הוא גרם לי לבלבול בצד אחד: רתיעה מהמסורות ושאלות לגבי נחיצותן והנוקשות שלהן. לעתים, הוא בלבל אותי מהצד השני: רגשי נחיתות עקב המחסור במסורת, והכמיהה לדברים בטוחים ומוחלטים. במישור האישי, הגעתי עם השנים ועם הגיל ליישוב של העניין בנפשי. הן מכיוון שכעת יש לי משפחה משלי, ואני יכולה לבנות מסורות באופן שנכון לי ולנו, והן מכיוון שלמדתי לנוע בחופשיות ובאופן פחות "מתוסבך" בין הגמיש לקבוע. אפשר להקפיד על מסורת, ולשבור אותה לפרקים. אפשר לגבש טקסים שבונים אותנו כמשפחה, ולשמוט כאלה שגוזלים מאיתנו אנרגיה מיותרת. אפשר הכל, ולי כראש משפחה וכאדם יש את היכולת לגבש את הטקסים האישיים, המקצועיים והמשפחתיים שלי, וגם לשנות אותם לפי הצורך.
גם מבחינה מקצועית, עברתי דרך דומה. כשנכנסתי לעולם הפסיכולוגיה הקלינית, עולם שבבסיסו הוא רווי טקסים ומסורות נוקשים, מצאתי את עצמי נדחקת לפינה ומאוימת. כבעלת אופי גמיש וחובב מורכבות, הרגשתי מבוקרת בכל פעם שלא עמדתי בטקסים של זרם מסוים, בעיקר הזרם הדינאמי. הרגשתי כפייה לבחור זהות אחת, כדי לא לעמת את מי שמולי עם הרצון שלי להכניס מורכבות ולשלב בין זהויות. הטיפול האינטגרטיבי, אשר ינקתי ממורי ורבי פרופסור גולן שחר, נתן תשובה מסוימת לקושי שלי, אבל טרם זמנו. כשקבלתי את המידע ואת הידע, עדיין לא הייתי בעצמי מטפלת בשלה, והתיאוריה שהייתה נכונה ומתאימה, קרסה לאיים של חוסר קבלה עצמית במציאות.
הדבר הראשון שאדם עושה כאשר מסורות חונקות אותו, הוא למרוד. אנחנו רואים ורואות כיצד בדור הנוכחי, יש בעיטה בכל מה שהוא בינארי הוא מגדיר. מקובל ופופולרי היום לנתץ הגדרות ולעתים לא להגדיר בכלל. אני, בהיותי אדם מורכב, מצאתי את עצמי אבודה בסבך של גמישות היתר. רציתי שיהיו לי מסורות. רציתי שיהיה מה שיחזיק אותי מקצועית, אישית ומשפחתית.
זיכרון מכונן: בפעם הראשונה בה העברתי את קורס המיניות שלי במחלקה לפסיכולוגיה, הוא היה עדיין במסורת של סדנא ולא של קורס בחירה באולם. הבאתי אז לשיחה עם הסטודנטים אישה, שהייתה ראש התא הגא, אינני זוכרת היכן. היא הגדירה עצמה כלסבית בוצ', כלומר לסבית גברית. היא נראתה כמעט כבחור, והרבתה לדבר על הבחירה שלה לא להיות עם סממנים נשיים. אחת הסטודנטיות שאלה מדוע אם כך היא לא מגדירה עצמה כטרנסג'נדרית, והיא השיבה שזו לא הגדרה מדויקת. הסטודנטית הקשתה ושאלה אם חייבים הגדרות, והמרצה השיבה משהו שנחרת אצלי לנצח נצחים: "כן" היא אמרה, "אני צריכה הגדרות. אבל בחיי למדתי שההגדרה העצמית שלי היא לא שורה, אלא פסקה".
האמירה הזאת הפכה למשהו שאני מאמינה בו בכל ליבי: במתח שבין להגדיר ללא להגדיר, שבין הגמיש לנוקשה, אנשים זקוקים לעתים קרובות להגדרות (לא כולם, לא תמיד, אבל הניסיון מראה שרבים – כן). אנשים צריכים להגיד לעצמם מה הם כן ומה הם לא, מה הם אוהבים, מה הזהות המגדרית או המינית שלהם ועם איזו אסכולה מקצועית הם מזדהים. אנשים צריכים הגדרות כי הם אוהבים שייכות ווודאות.
עם זאת, ההגדרה העצמית של אנשים טוב לה שתכלול מורכבות, כמו רצף תנאים בתכנות: אם X אז Y. עם זאת, הגדרה גמישה היא הגדרה שכוללת תנאים שונים, מצבי עצמי משתנים ויכולת לשנות ולהשתנות בהתאם לנסיבות, לתקופת החיים או לשינויים פנימיים. ככה, אנשים לא נשבים בראיה צרה של טקס או מסורת, אבל גם לא מאבדים את היכולת להאחז במסגרת או בודאות.
מה הקשר לקדושה? על כך בפוסט הבא.
