שפות אהבה – על אמפתיה בזוגיות
ד"ר טל פלג-שגיא | 28/9/2021 | הרשמו כמנויים
קבלתי תגובות רבות על הפוסט הקודם, ואני מתכננת להתייחס עוד בהמשך למופעי אותנטיות בטיפול פסיכולוגי, ובטיפול מיני. אין ספק שזה נושא שמעסיק מאד את קהל המטפלים, וגם את מטופלינו (ואת כולנו כבני אדם במציאות מורכבת). מקווה לכתוב על כך עוד בהמשך, ולהמשיך לפתח את הנושא.
היום בחרתי לכתוב על נושא שונה, אך משיק בנקודות מסוימות – כיצד אמפתיה לבני הזוג שלנו מתבטאת בהבנה שלנו לגבי שפות האהבה המועדפות עליהם, וכאלה שפחות.
שפות האהבה הוא מונח שטבע גרי צ'פמן, ומתייחס לכך שלכל אדם יש העדפה לאחת מחמש שפות שבהן הוא צריך שיאהבו אותו:
1. השפה המילולית – מתן ביטוי מילולי לרגשות ותחושות. בשפה זו הצורך הוא בשיחות, בעומק ובדיבור על רגשות, בכתיבת מכתבים ובהקשבה הדדית. לעתים שפה זו מיוחסת בעיקר לנשים, משום שאנחנו מחונכות לתת יותר ביטוי מילולי למחשבות ולרגשות. עם זאת, חשוב לציין שגם גברים רבים זקוקים לשפה זו.
2. שפת המגע – מתן ביטוי לצרכים במגע, כולל מגע מיני. ביטוי של רגשות בהתקרבות והתרחקות גופנית, ופתרון קונפליקטים על ידי מגע. גם כאן, שפה זו מיוחסת מגדרית, הפעם לגברים. גם במקרה זה הסיבה היא בעיקר חברתית: גברים שלא חונכו לדבר או לתקשר, יידעו הרבה פעמים לבקש צרכים שונים דרך מגע.
3. שפת השירותיות – מכירים את אלה שלא מביעים אהבה, אבל עוסקים ב- DOING משימתי? אנשים שעושים שימוש בשפה שירותית ינתבו את אהבתם למעשים ולתפעול: הכנת אוכל, סידור הבית או תיקון ברז שבור במקלחת. גברים מסוימים יטו להשתמש בה, שוב, כתחליף למילים שאין להם. רבים מאיתנו גם מכירים שפה זו מהבית, שכן בדור של הורים שעדיין לא חונכו לתמלל רגש או להביע אהבה, חלקנו קבלנו אהבה דרך מעשים ושירות: מתן השכלה, לקיחה לפעילויות או ציודנו בקופסאות אוכל בסיום השבת או החג.
4. בילוי זמן משותף – אנשים אלה יצטרכו זמן יחד כדי לאהוב ולהרגיש נאהבים. הם יחפשו מרחב זוגי משותף, גם אם לכאורה חסר מעש או תוכניות, בעיקר להיות יחד.
5. שפת המתנות – זה למעשה שם לא מדויק, משום שמדובר באנשים שעושים מחווה כדי להביע אהבה, או שזקוקים למחווה פיזית-קונקרטית כדי לחוש אותה. ילדים הרבה פעמים מדברים בשפה זו, ושמחים לקבל מתנה קטנה או פתק בתיק האוכל. גם מבוגרים מסוימים ירצו במחווה שאומרת: 'חשבתי עליך', שפעמים רבות יכולה להיות סמלית, אך להביע נוכחות.
בעוד שניתן להתווכח על החלוקה לשפות (אני, למשל, נוטה לחלק אותן לשפה המילולית לעומת כל השאר, וגם מבדילה בין מגע מיני לבין מגע לא מיני, שכן לפעמים אלה שפות שונות), אין ספק שהפערים בין השפות גורמים לעתים לבעיות רבות בזוגיות. אגב, פערים אלה ניכרים גם במערכות יחסים אחרות כמו עובד ומעביד, הורה וילד, אחים או חברים, אבל בזוגיות הן מקבלות עצימות וגורמות הרבה פעמים למצוקה רבה.
הפער המרכזי, מניסיוני, נגרם מכך ששפה שאיננו רגילים לה, פעמים רבות איננה מתפרשת על ידינו כאהבה, אלא דווקא כניצול או חוסר אכפתיות. למשל, האשמת בן/בת הזוג בכך שהוא רוצה סקס דווקא כשאני פגועה וכואבת, בעוד שבמציאות זו דרכו לחפש קרבה. או למשל, האשמת בן/בת הזוג בכך שהוא לא עשה שום דבר כדי להשקיע בי. הוא בתגובה: וזה שלקחתי את הילדים לכל הבוקר כדי שתשני, חזרתי ונסעתי לקניות בסופר ואז ניקיתי את האוטו, זה לא נחשב? או למשל מהצד השני, האשמת בן/בת הזוג שהוא 'אוכל את הראש' במריבה, רוצה לדבר עוד ועוד, לא מרפה מהמילים. במציאות, זו דרכו להתקרב והוא צריך את התחושה שהמילים עוטפות, משרות ביטחון ו'פותרות'.
הפער השני נגרם באופן הפשוט ביותר מכך שאיננו רגילים באמפתיה. בעת חינוך ילדינו, אנחנו משתמשים תדיר באמירות 'אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך', וגם 'ואהבת לרעך כמוך'. אני רוצה לטעון שבחיים בכלל, ובזוגיות בפרט, אלה אמירות לא אמפתיות. מה שכדאי לא לעשות לחברך זה מה ששנוא עליו, ואת רעך כדאי שתאהב כמוהו, כלומר, לפי צרכיו. אנחנו נוטים, מעצם היותנו, לאהוב את האחר בשפה המועדפת עלינו. מי שנוהגת לדבר, תאהב את האחר בשפת המילים. מי שנוהגת להיות תפעולית, תאהב את האחר בשפה השירותית. מי שנוהגת לגעת, תאהב את האחר במגע. הגיוני שכך ננהג, משום שזה מה שנגיש לנו, אבל אהבת האחר דורשת לאהוב אותו בשפה שלו, או לכל הפחות להכיר בכך שהשפה שלו שונה. אם אין ביכולתי לתת לך את מה שאת/ה צריך, לפחות שאוכל לתרגם לך: אני יודעת שאתה זקוק למילים, אבל אין לי אותן. קניתי לך פרטים כדי להגיד את מה שאתה זקוק לו. אני מדברת איתך, אבל אני יודעת שאתה זקוק למגע. דבר איתי קצת כדי שנוכל להתקרב, ואז אוכל לגעת בך כדי שנוכל להתקרב עוד.
במקביל, נלמד את האחר מה השפה שלנו ומה אנחנו צריכים: אני יודעת שמה שירגיע אותי עכשיו זה אם תראה את הקושי שלי ותיקח ממני חלק מהסידורים. או – אני יודעת שאם נדבר רק כמה דקות, אני כבר אוכל להיות בטוחה ולהרגיש אהובה יותר. או – בואי רק נתחבק כרגע, ועל השאר נדבר כשנירגע. אני צריך את זה. לנסח את זה כך, לא כאהבה אלא כצורך, לתרגם את זה בשביל בן הזוג, מקל עליו להכיר בצורך. גם אם קשה לו לדבר את השפה, הוא לפחות יוכל להבין מה חסר, מה מפעיל בהעדרו. מהצד השני, להכיר בצרכיו של בן הזוג ובשפה שלו, גם אם קשה לנו לספק אותם באופן טבעי, יעזור לנו לא לפרש את השפה השונה משלנו כאטימות, ניצול או אנוכיות, אלא לראות בה את הדרך שלו/שלה לאהוב ולקבל אהבה.
ומשפט אחרון: בתקופה של קורונה, של התחממות גלובאלית, של פליטים בלי בתים, של מלחמות וסכסוכים מבית ומחוץ, של רצח על בסיס יומי, של מאבקים בכבישים, בתקופה כזאת לא יזיק אם גם ברמה החברתית נלמד לדבר את השפה של האחר במקום להתבצר.
