מותרת או מיותרת – הרהורים על ספרה של יעל משאלי, 'מותרות'
שרה איוניר | 27/3/2022 | הרשמו כמנויים
"מותרות" של יעל משאלי (זמורה – מוציאים לאור 2022), הוא ספר על הכאב שבהתרת קשר הנישואים, כשמתגרשים. אריאלה, דמות פיקטיבית, היא הדמות המרכזית בספר. בת 63, שמתעוררת כבר שלש שנים מידי בוקר עם עיניים מודלקות מבכי. היא נכנסת בוקר אחד לפייסבוק ומזמינה גרושות, כמוה, לכתוב לה. היא צריכה כמו אוויר לנשימה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם זה. היא רוצה לשמוע רק מנשים שבורות, מרוסקות ואומללות, ולא מאלה שהתגרשו נהדר. היא לא מבינה איך זה שכל כך הרבה זמן היא מרגישה שהכל כואב, דרוסה כאילו "עברה דרכי משאית במאתיים קמ"ש" והכל מרוסק. היא זוכרת שפעם צחקה, ממש היתה מתפקעת מצחוק עם כל הגוף והלב, וחשבה שאולי צריכה גם לחפש נשים מצחיקות, אבל באמת, מי מצחיקה במצב כזה.
אריאלה, מקבלת מאות תגובות מנשים, ומתוכם לכאורה היא בוחרת לספר את סיפורם של 9 נשים וגבר אחד. הסיפורים הם פרי המצאתה של משאלי.
יעל משאלי סופרת מחוננת, פיקנטית ואהובה עלי שכתבה 6 רומנים ועוד 3 ספרי ילדים והיה לי העונג הצרוף לכתוב פרק לספר "פרקי אמהות: נשים ישראליות מגיבות לפרקי אבות" (תל אביב, ידיעות ספרים, 2002 (קובץ מאמרים), בעריכתה.
משאלי ב"מותרות" חותכת בסכין חד, לאט, בבשר החשוף כשהוא מדמם ופגוע עם חלקים דלקתיים ורקובים. כחדורת שליחות היא מדווחת באמצעות הסיפורים בגוף ראשון, באופן מיקרוסקופי, ספרותי ופיוטי, איך נראות חוויות של צער, בושה, זעם, בדידות, כשלון... עם כל ההפרשות, והמראות והצלילים והקולות המתלווים לכך. היא לא מייפה מאומה, הכל חשוף ומעורטל, ובכל זאת יש איזו מתיקות והומור של משהו חי ומתרחש. של אמת מלאת יופי של היות אדם.
אריאלה, בת דמותה של הסופרת, מתארת 10 סיפורי גירושין כולל שלה. יש שם סיפור על העלבון מול בן הזוג שבגד ועזב עבור אשה צעירה, ומי שעזב וחזר נזקק מול המוות, ונישואים של בינתיים עד שניתן להגשים חלום הומוסקסואלי ועוד סיפורים. כולם מן החיים, מרתקים במורכבות האנושית שבהם, מסופרים בסגנון - לעילא.
קראתי את הספר בשקיקה, כמעט בבולמוס. למרות הנושא שהוא לחם חוקי היומיומי, שכן אני עובדת בעיקר עם נושאים זוגיים, בטיפול, בהדרכה ובהוראה – הרגשתי שאני קוראת פשוט ספרות טובה ומרתקת. קראתי פעם אחת ברצף, ועוד פעם במנות קטנות. שמתי לב שהעיבוד שלי התפתח דרך שלש רמות: העיבוד הראשון, היה מקצועי וקר. יכולתי לראות באופן מערכתי הוליסטי את הסיפור. דמיינתי לי את הסיפור שהיה מספר בן הזוג של כל מספרת, ואת השיחות שלהם פוסט מורטום, כפי שזה מופיע אצלי בקליניקה. ראיתי את הדינמיקה הזוגית, כמו דפוסי הימנעות לאורך זמן, שקריות מוסווית ומוסכמת, הליכה בקווים מגבילים שאינם נפגשים, תקשורת שהולכת ונחסמת מתוך אימה הדדית, חלומות ודחפים שאינם מוצאים את מקומם ביחסים ועוד ועוד.
בעיבוד השני – הרחקתי עצמי מקצועית, והתמסרתי לעונג הספרותי. התחלתי לשים לב לסגנון ולצבעים, לקונפליקט חסר הפתרון, כמו בכל דרמה טובה - פשוט קריאה ללא שיפוט וניתוח.
רק בעיבוד השלישי – התחלתי לתת לבטן שלי לדבר, והרגשתי את הכאב הבלתי נסבל של מות האהבה, תהא מה שתהא הגדרתה.
שם הספר: "מותרות", גזור מנוסח הגט היהודי האומר, בתרגומו העברי (שפת המקור ארמית): "... שהיית אשתי מקודם לכן, ועתה פטרתי, ועזבתי וגרשתי אותך לך, שתהיי רשאית ושולטת בנפשך ללכת להינשא לכל גבר שתרצי ואיש לא ימחה בידך מיום זה ולעולם והרי את מותרת לכל אדם". מי יכול בכלל להיות רשאי ושולט בנפשו ובחייו, אחרי שהוא מגלה, שבאופן חד צדדי נגד רצונו, עזבו וגרשו אותו, ומהיום הוא מיותר בחייו של זה או זו, שהיו לך או אמורים היו להיות לך, תחליפי אב ואם. והבושה הזו שבכלל את או אתה (זהו סיפור של גברים ונשים) סובלים סבל כזה בגלל דבר כזה שקורה כמעט לכולם. אווה אילוז כותבת בספרה "מדוע האהבה כואבת" (כתר 2013), שהיום צריך להיות מאושר כל הזמן, ואם האהבה כואבת משמע יש לך עצמי פגום.
כאב אינו מושג פתולוגי, לא במובנו הפיזי ולא הנפשי, ואינו קורה רק לאנשים חלשים. הוא פשוט קיים בכל אחד מאיתנו וצריכים להכיר שבנסיבות מסוימות, כשמתערער באופן פתאומי לרוב, משהו כל כך יסודי בתחושת הקיום הפיזי, החברתי והמנטלי שלנו, שמנער את כל זהותנו ומהותנו, כל מה שהאמנו בו וחיינו לפיו – התגובה הנורמלית של הנפש, תהיה כאב נורא. וזה יימשך עד שיירגע בהדרגה, לעיתים ייקח שנים, ולעיתים יימשך עד סוף חיינו.
כמטפלות, ועוד יותר למטפלים הגברים שבינינו, קשה מאד להשתתף בכאב הזה דרך אמפתיה, יכולת הזדהות ואהבה. זה נראה כמשהו שאינו נגמר, "הטיפול לא זז", "היא רוצה לדבר רק על זה", "כל הזמן הוא חושב על נקמה" זה יוצר חוסר סבלנות, התנגדות לפעולות קיצוניות, גועל, עם כל הזעם או הדמעות והנזלת הזאת.
כמעט בכל הסיפורים בספר, נוכחת הדמות של מטפלת הנפש כנוכחות הכרחית, כמו אבר טבעי ופעיל בתוך הכאוס המשתלח בחיים. בלי לשפוט אם המטפלת עשתה טוב או רע, היא פשוט היתה שם.
הספר מרים מסך על הצדדים האפלים והאכזריים של האדם הנעזב. נוית בראל, משוררת, עורכת, וחוקרת ספרות, מתארחת במדור של עופרה רודנר: "5 ספרים על" – לב שבור (הארץ, גלריה ששי 18.3.22) כותבת על ספרה של אלנה פרנטה "ימי הנטישה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד 2007). לאחר שבעלה של הגיבורה עוזב באופן פתאומי את הבית, כי שמע קולות שלוחשים לו לעזוב עבור אשה אחרת, היא נותרת עם שני ילדים. "היא (פרנטה) מתארת את צדדיו האכזריים, האלימים, המרוטים והמפורקים של שברון הלב" וגם את אש הטרוף שמופעלת על ידי השפלה ותחושת נקם.
הכאב אם כך, לא נותר פסיבי. גם אצל משאלי, הגיבורות שורפות ונלחמות, לעיתים קרובות בעזרת עורכות דין או פסיכולוגיות ביטצ'יות, שמכוונות אותן, לרוב בתבונה, ומתעלות את הכאב למלחמה ולהישגים לפחות בצד הכלכלי. מניסיוני ראיתי שהפעולות משוחררות הרסן לכאורה במאבקים המשפטיים, פועלות לזמן מה כפעולה הישרדותית הרסנית או נבונה, לרוב דוחה את הדיכאון ותחושת ההשפלה לזמן מה, אך לבסוף זה יגיע, ויכלול את הבושה, גם על "מה שנעשה ממני".
הכאב מורכב מאין סוף קצוות עצבים חשופים ודלוקים. זה לא רק סיפור של "הוא עזב אותה". זה סיפור על בושה גדולה שמישהו החליף אותי בקלות, כאילו הייתי קליפה מיותרת, על הסביבה שמחטטת וחודרת כאילו הנעזב-ת הפכו להיות רשות הכלל. זה סיפור על כשלון להחזיק את הדבר הכי חשוב לי בחיים. על אובדן הסיפור שסיפרתי לעצמי, על אובדן העתיד "להזדקן יחד", על בגידה של ילדים וחברים, שהמשיכו את החיים כאילו לא קרה כלום.
יעל משאלי מסכמת את הספר בסיפורה האישי: פרידה, שלא ביוזמתה, ש"נוסף על המאפיינים האחרים שלו, היה משתק ומשתיק". לא יכלה לכתוב, לא להיפגש עם קהל ומתייעצים. חשבה שלעולם לו תחזור לכתוב. היא מדברת על הכוח של שיתוף, כריפוי. "חזרתי לכתוב לאט לאט, ולנשום. למדתי לחיות עם הכשלון והבושה והאשמה והחרדה, והסלע על הלב, והבכי שאין לו סוף. הם לא נעלמים, אבל הם לא תופסים את כל המקום. הם חלק מן הדברים שצריך להסכים לחיות איתם ובהם".
