נסיון לתקן את הדעות הקדומות השליליות על מחוננים
ד"ר חנה דויד | 9/1/2022 | הרשמו כמנויים
בתאריך 19.12.21 פנתה אלי אור סופר, כתבת YNET+, בבקשה להתראיין לכתבה שהיא מכינה על ילדים מחוננים. נעניתי לה כמובן מייד בחיוב, וסוכם בינינו שהיא תעביר אלי את השאלות שלה, אני אענה עליהן ואהיה מוכנה להוסיף, להבהיר, ועל פי הצורך – גם להתראיין פנים אל פנים. למחרת קיבלתי מאור חמש שאלות, וכבר ב-21.12.21 שלחתי לה מסמך שאורכו 2365 מלים שבו עניתי על שאלותיה, הוספתי, על פי הצעתה, נקודות להבהרה, וגם הפניתי אותה למאמרים רלבנטיים שלי. ב-24.12.21 ביררתי אם אכן המייל הגיע לכתבת, וקיבלתי תשובה שהוא אכן הגיע. מאז לא שמעתי ממנה דבר, עד שב-31.12.21 נודע לי מאחד ממכרי שהכתבה אכן פורסמה והוא "קרא עלי בעיתון".
כדי לא להלאות את הקוראים אסכם, שהכתבה הגיעה אלי לאחר פנייה לעורכת YNET+, כאשר להוותי גיליתי שהחלק היחיד שפורסם ממנה הוא כעשירית מזה ששלחתי, החלק שעוסק ברגישות של הילד המחונן. פרסום חלק זה עושה עוול לילדים מחוננים, לתדמיתם, לתפיסה הציבורית הקיימת לגביהם, להבנת המערכת את צרכיהם ובמיוחד – הן על פי נסיוני רב-השנים והן על פי הידע שלי – לאמת.
להלן השאלות והתשובות במלואן, בתקווה שיצליחו, ולו במעט, לתקן את הדעות הקדומות השליליות על מחוננים, דעות שתרומת העיתונות להן אינה מבוטלת.
מהם הקשיים הבולטים שחווים לרוב ילדים מחוננים וכיצד הם באים לידי ביטוי במסגרת הלימודים ובבית?
בבית הספר – שעמום, יחס גרוע של התלמידים האחרים כאשר המחונן הופך ל"חביב המורה" או ל"עוזר המורה", ה"עונש" שהמחונן מקבל כאשר סיים את המשימות הכיתתיות – "עוד מאותו דבר", היעדר אנשים בעלי תחומי עניין דומים לאלו שלו, הצורך להנמיך את השפה, או לפחות ולהיזהר מלהפגין את ידיעותיו או יכולותיו כדי לא להיות שונה מהאחרים, הדרישה התדירה של המורים מהמחונן שיוותר לאחרים, או שיבין את האחרים, התנכלות תדירה של מורים כאשר המחונן יוצא ליום העשרה למחוננים, אי-שיתוף הילד המחונן בשיעור – אלא אם כן אף אחד אחר לא רוצה להשתתף או כאשר מגיע לכיתה מנהל או מפקח... אפשר לסכם זאת במשפט אחד: לפני שהונהג חוק חינוך חובה לא היתה קיימת בעיה לילד המחונן בבית הספר. עצם ההכרח לשהות במשך שעות ארוכות יום-יום במחיצת אנשים שעליך להיזהר מלומר להם את אשר על ליבך, מחשש – מוצדק שלא יבינו אותך, אבל עליך להיות "נחמד" כלפיהם, הצורך להסתיר את יכולותיך גם מהמורים שאינם ששים, בלשון המעטה, במקרים לא מעטים להתמודד עם מילוי צרכיו של המחונן, הם-הם הגורם העיקרי למצוקות המחונן בבית הספר.
בבית קשייו של המחונן קיימים רק כאשר ההורים אינם מבינים את צרכיו ולפיכך אינם נענים להם. ילד מחונן הוא במרבית המקרים, ילד "תענוגי" בבית. הוא יוצר קומוניקציה מיטיבה בגיל צעיר יחסית, ברוב המקרים שואף לעצמאות בגיל צעיר יחסית – דבר שעוזר להתנהלות הבית, ובפרט להורים, והוא ילד שהוריו שמחים וגאים בו כמעט תמיד. לאור העובדה, שמחוננות היא תורשתית במידה רבה עד מאוד, משפחות של מחוננים היו מימים ימימה מופת של אחווה, חברות ועצמה תרבותית, מקצועית, ולפעמים אגם כלכלית, לדוגמה: הסופרות בנות משפחת ברונטה המוזיקאים בני משפחת באך או המתמטיקאים בני משפחת ברנולי.
האם מחוננות בהכרח מגיעה עם קושי חברתי או רגשי מסוים? האם סטטיסטית ילדים מחוננים באמת בודדים ודחויים יותר מילדים שאינם מחוננים? ואם כן- למה זה כך? אין דרך להיות מחונן מבלי לחוות את הקשיים הללו?
מחוננות אינה "מגיעה" עם כל קושי חברתי; היא אינה בהכרח גורמת לקושי חברתי. יתירה מזו: מאחר שלפי מרבית הגדרות המחוננות הרכיב "יכולות לשוניות גבוהות" נמצא בעצם ההגדרה – כמו, לדוגמה, בכל ההגדרות שבסיסן מנת המשכל, שנמדדת על פי היכולות הלשוניות ולוגיות-מתמטיות, או באחד מרכיביה, כמו, לדוגמה, בהגדרה: "מחוננות היא יכולות יוצאות דופן שניתן לראות כבר בילדות, אפילו המוקדמת, בתחום אחד לפחות". בהגדרה זו התחום הנפוץ ביותר, שבו ניתן לראות יכולות גבוהות בגילאים צעירים עד-מאוד, הוא התחום הלשוני: לפעמים מדובר בילד שמתחיל לדבר בטרם מלאה לו שנה, לפעמים בילד בן שנתיים שחורז חרוזים או משתמש במטפורות, וכו'. היות והתחום החברתי נשען על יכולות לשוניות, לילד המחונן יתרון בכינונם של יחסים חברתיים, שמירה על יחסים כאלה, "השכנת שלום" בין ילדים אחרים גם בהיותו צעיר לימים, שכן בני גילו רואים בו פעמים רבות "שופט" או "מפשר" אובייקטיבי, והם מעדיפים לפנות אליו ולא למבוגרים. עמדה כזאת מקנה לילד המחונן מעמד חברתי איתן, פעמים רבות "חיזורים" של בני כיתתו ו/או בני גילו, ויתרון גם בשל אי-הצורך להשתמש בפיזיות – במריבות שבני גילו עדיין מנסים ליישב בעזרת בעיטות, דחיפות וכדומה. הסיבה לכך היא אוצר המלים שלו, יכולת הניסוח שלו, והבנתו את הניואנסים של השפה, שמאפשרים לו לפתור את אי-ההבנות החברתיות בדרך של דיבור, דרך שהיא תמיד עדיפה על זו הפיזית.
לגבי השאלה בדבר סטטיסטיקה: למיטב ידיעתי אין סטטיסטיקה שכזו, וגם לא יכולה להיות. כמובן שנבדקו קבוצות רבות של ילדים שהוגדרו כמחוננים לפי קריטריונים שונים ומגוונים, בארצות ובתרבויות שונות עד-מאוד זו מזו, בזמנים שונים ובעזרת שיטות דגימה מגוונות עד-מאוד. אפילו על הגדרת המחוננות אין הסכמה גורפת. גם בארצנו שלנו, שבה מאובחנים כל הילדים שלומדים בבתי ספר הרוצים בכך בכיתה ב או ג, יש קריטריונים שונים למחוננות. למשל: אחוזון 99, אחוזון 97, אחוזון 95 – בערים שונות; בערים אחרות – כמו אילת לדוגמה, הקריטריון הוא: "מספר הילדים המינימלי מתוך השנתון שיאפשר כיתת העשרה לתלמידי העיר והקיבוצים שסביבו". לפיכך לא ניתן לדבר על סטטיסטיקה כאשר האוכלוסיה אינה מוגדרת היטב, המדגם שנלקח מתוך האוכלוסיה אינו נלקח על פי קריטריונים אחידים, וגם מבדקי המחוננות אינם בעלי מהימנות ותוקף, זאת אפילו כאשר מדובר על "סטטיסטיקה עבור ישראל". על אחת כמה וכמה נכון הדבר כאשר מדובר על "סטטיסטיקה" באופן כללי.
לגבי השאלה: אין דרך להיות מחונן מבלי לחוות את הקשיים הללו? בבקשה הבהירי, מה הכוונה בביטוי "הקשיים הללו".
אמא לילד מחונן הגדירה את עצמה כאם ל"ילד עם צרכים מיוחדים". מה את חושבת על הגדרה הזו?
אכן, לילדים מחוננים יש הרבה צרכים מיוחדים, צרכים שאינם באים על סיפוקם במערכת החינוך, בין אם בזו הכללית, ובין אם במסלולים המיוחדים למחוננים ב-7 מבתי הספר היסודיים בארץ שבהם לומדים 6 ימים בשבוע.
מה הורים יכולים לעשות כדי להקל על הקשיים האלה?
אני מניחה שאת מתכוונת לקושי בסיפוק הצרכים הרגשיים והקוגניטיביים של ילדים מחוננים, ולכן אענה על שאלה זו אף תוך כדי עקיפת המושג שעדיין לא נהיר לי בדבר "הקשים הללו".
הורים לילדים מחוננים צריכים בראש ובראשונה לדעת שבית הספר שבו מבקר ילדם מתוקף חוק חינוך חובה הוא בעל פונקציה אחת: לעזור לילד בתהליך הסוציאליזציה שלו (אם נניח, כמובן מאליו, את הצורך להיות אזרחים שומרי חוק ולהימנע מחיכוכים מיותרים עם הרשויות בשל אי-קיום חוק חינוך חובה). ילדים שאינם גרים בקהילות שבהם אב אחד זורע חיטה עם ילדי היישוב יום אחד בשבוע, אם אחרת קוצרת את החיטה עם הילדים הללו כעבור זמן מה וביום אחר הורה אחר אופה – עם הקמח שהוכן בידי הילדים שלא ביקרו בבית הספר, את הלחם לחברי הקהילה, אין למעשה אפשרות לאפשר לילד תהליך סוציאליזציה תקין. כמעט כל הילדים העירוניים, למשל, אינם יכולים לפגוש ילדים אחרים במשך מרבית שעות היממה, אם אינם מבקרים בבית הספר. לפיכך רק ביקור סדיר בבית הספר מקנה לכל ילד את האפשרות ללמוד לחיות בחברה, לצלוח באופן מיטבי את המהמורות בדרך להשגת אבני היסוד של ההתפתחות, כמו לקום לאחר נפילה, לדחות סיפוקים או להפסיד בכבוד, כמו גם להסתדר עם קבוצת השווים, עם מורים, מנהלים ושאר המבוגרים שהילד פוגש בבית הספר, ולפעמים גם עם ילדים צעירים ו/או מבוגרים יותר – מכיוון שבבתי ספר רבים מקובלת שיטת החונכות, או יזימת מפגשים בין ילדים שאינם בני אותו גיל.
צורך נוסף אותו יכול ואף צריך כל הורה למלא – ולא רק למחונן אבל ביתר עצמה אצל מחוננים, הוא לתת מענה לרגישויותיו של ילדו. על פי אחת ההגדרות של ילד מחונן: "הילד המחונן הוא ילד הרגיש". גם על פי כל ההגדרות האחרות רגישות היא אחד ממאפייני המחוננות. לפיכך הורים לילדים מחוננים חייבים לחדד את רגישותם הן ביחס להתנהגויותיו של ילדם והן ביחס לכל מה שהוא אומר – ואיך הוא אומר את מה שהוא בוחר לומר. מאחר שילד מחונן נמצא רוב הזמן בחברת אנשים שאינם יכולים להיענות לרגישויותיו, הכרחי שהמקום הבטוח שלו יהיה הבית. לדוגמה: ילד מחונן שבא הביתה ומתלונן על שעמום בבית הספר, אל לו להורה להבטיח לו ש"אם רק תהיה לך סבלנות תראה שמחר/בשבוע הבא/אחרי ט"ו בשבט יהיה יותר מעניין". תגובה כזאת תעורר אצל הילד המחונן מספר בעיות שההורה עתיד למצוא את עצמו מתמודד אתן ללא הצלחה. למשל: הילד ילמד לא לדבר, לא להביע את מצוקותיו, והוא יצבור כעסים ותסכולים מכיוון שמהר מאוד הוא יבין שלא לוקחים ברצינות את דבריו. הילד גם ילמד שההורה משקר, שכן, אין כל סיכוי שאם בהתחלת כיתה א הילד משתעמם, מאחר שהוא קורא כבר שנתיים, לדוגמה, בעוד חבריו לומדים את הא"ב, לאחר חודש או שלושה חודשים ה"חומר" הנלמד יהיה מעניין עבורו... וגרוע מכל: הילד ילמד ש"אין לו גב" שאין מי שישמע לו, ושהוא בודד בעולם. בעוד שמחבריו אל לו לצפות לאמפתיה, שכן ילדים בני 6 אינם מסוגלים להבין שחברם יודע מה שהם אולי יידעו בגיל 9, ולכן ילד כזה לומד במהרה לא לשתף את החברים בידיעותיו ובהישגיו. אם גם בבית לא ימצא אוזן קשת הבדידות שלו תהיה רבה מאוד, ומצבו הנפשי, כמו גם התנהגותו, עלולים להידרדר.
הורים לילדים מחוננים צריכים גם להיות מדעים לעובדה, שלפעמים ייתקלו בקשיים שלא ציפו להם ויהיה עליהם לפנות לייעוץ. לדוגמה: אם הילדה רוצה להתחיל לנגן בפסנתר בגיל 5 עלולים ההורים לפסוק שהיא "צעירה מדי" בעוד היא בשלה ללמוד תווים, בעלת יכולת קשב שאינה אופיינית לגילה, וכושר התמדה ודבקות במטרה שכלל אינם אופייניים לגילה. ייעוץ מתאים יעזור להורים להחליט בנושא זה, וכמו כן – כיצד לתמוך בילדה אם אמנם תקבל את מבוקשה וגם אם לא – איך לאפשר לה להגשים את רצונותיה וציפיותיה בתחום המוזיקה בדרך אחרת, או, לפעמים, בתחום אחר. דוגמה נוספת: ילד שכבר בגיל 8 למד במתמטיקה את כל החומר של בית הספר היסודי רוצה ללמוד באחת מתכניות ההאצה במתמטיקה, שדרכן ניתן לסיים את התואר הראשון עוד בזמן הלימודים בבית הספר. הורים עלולים לפחד מלהכריע בנושא ואף להימנע מעצם בחינת האפשרות הזאת שנראית יוצאת דופן בחוג מכריהם או משפחתם. ייעוץ מתאים לעזור להחליט מה הכי נכון לילד, בהתאם לנתונים באותה עת. ייעוץ מתאים יכול לעזור גם בכל הקשור לסמכות הורית ולהצבת גבולות, נושאים שהורים רבים מתקשים בהם, ביחס למתן עצמאות בגיל צעיר ככל האפשר, ותאפשר להורים ולילד גם יחד יתר חופש ויתר גמישות. כל אלה הם רק מקצת מהנושאים שבהם יעוץ יכול לעזור לילד המחונן ולהוריו.
בל נשכח גם את סוגיית בית הספר: מרבית המורים – אם לא כולם – הם חסרי השכלה בתחום הדידקטיקה של מחוננים; מרבית אנשי בריאות הנפש, למעט אלה שטיפלו במחוננים – גם הם חסרי השכלה בנושא זה. לפיכך ילדים מחוננים סובלים פעמים רבות בשל בורות המבוגרים המלמדים אותם, המחנכים אותם והמטפלים בהם. בית הספר הוא המקום בו אין כל אפשרות – גם לו היתה למורים ההשכלה הנחוצה – לענות על הצרכים הקוגניטיביים של הילד. לפיכך ההורים צריכים למלא את הפער שנוצר בין צרכי הילד, הצמא ללמידה, הסקרן, היצירתי – לבין הלמידה – שעבורו אינה למידה, כי אי אפשר ללמוד את מה שאתה כבר יודע – שמוצעת בכיתה. השלמה זו מצריכה עבודה רבה, מאמץ וכסף, שכן, חלק גדול מהלמידה שהילד המחונן זקוק לה אינה יכולה להיעשות בבית, אלא במסגרות מתאימות שמצריכות ממון לא מעט, כמו שתי תכניות ההאצה במתמטיקה שהזכרתי, התכנית של בר אילן ותכנית בנו ארבל באוניברסיטת תל אביב, תכנית אודיסאה או אידיאה, חוגי נוער שוחר מדע ועוד.
כיצד מתמודדים בבית בו ילד אחד מחונן והשני לא?
על איזו התמודדות את מדברת?
במחקר שערכתי עם שתיים מהסטודנטיות שלי באילת מצאנו, שכאשר ילד אחד במשפחה מאותר כמחונן אין הדבר מפריע ליחסים בין האחים, ובמקרים רבים אף מחזק אותם. אני יכולה לסכם, אם את מעוניינת בכך, את עיקרי המאמר שפירסמתי ב"פסיכואקטואליה" – מצ"ב. [המאמר: דויד, ח. (2013). מחוננים ואחיהם: על מחקרים, דעות, אמונות ועובדות. פסיכואקטואליה, ינואר 2013, 46-51. נדפס שוב בתוך: להיות הורים לילד מחונן (עמ' 85-93). נדלה ביום ד 8 בספטמבר 2013 מאתר פסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=3021]
