בעברית ובאנגלית
פרופ. עמיה ליבליך | 29/9/2021 | הרשמו כמנויים
מרובים ימי החופשה בעונת החגים ובין הארוחות והמפגשים המשפחתיים נותר לי זמן למלא בקריאה להנאתי. קראתי בעברית את ספרו האחרון של חיים באר "בצל ידו", ובאנגלית את הספר החמישי בסדרה הבלשית של ג'ון באנוויל, (בשם העט בנג'מין בלאק), מעין איזון שאני מקיימת בין ספר ממשי בעברית וספר וירטואלי באנגלית, אחד לבית והשני – לרכבת...
ספרו של חיים באר נחווה אצלי כמו תיעוד של טיפול נפשי בשיטת הגשטאלט, שיטה טיפולית האהובה עלי. תוך כדי כך שאני חושבת על האנלוגיה הזו, שאפרט מיד, אני נזכרת בספר קודם בשנים רבות של חיים באר, "חבלים" (1998), שאותו ראיתי אז כמעין טיפול פסיכואנליטי. זה מוזר, וודאי לא מדוייק, אך כיון שזהו בלוג שרבים הקוראים בו הם פסיכולוגים, אני מרשה לעצמי לפתח את המחשבה.
ראשית כל אציין שעל הקשר ההדוק בין "בצל ידו" ל"חבלים" מדבר המחבר עצמו שוב ושוב בספרו, וגם הוא מצביע על הספר האחרון כהמשך או תיקון של הספר הקודם. אל הקשר בין שני הספרים התייחסו גם המבקרים שכתבו על הספר החדש ושיבחו אותו.
אני זוכרת כאשר קראתי את "חבלים" לפני למעלה מ-20 שנה, התרשמתי מאוד מעושר הזכרונות אותם נושא המחבר מילדותו, ובעיקר מדמויותיהם של אימו ואביו, ומה שקרה למשפחתם הקטנה בירושלים שלפני מלחמת השחרור. דומה היה לי שבאר שם את עצמו על ספת האנליסנט, ודולה מזכרונו אסוציאטיבית עושר רב של תמונות ורגשות, שהיוו חומר הגלם לספרו. נפגשתי איתו סמוך להופעתו של "חבלים" באיזשהו אירוע באוניברסיטה העברית, או אולי בערב ספרותי – ושאלתי אותו אם היה בטיפול פסיכואנליטי בתקופה בה כתב את "חבלים". אינני זוכרת מה הייתה תשובתו, וגם אילו זכרתי – לא נכון יהיה לצטט את דבריו בלא רשותו. אך כמו בתיאורי מקרים שכולנו מכירים, או בחוויות אישיות שרבים מאיתנו עברו, העלה בי "חבלים" תחושה של "ניקוי ארובות" - תהליך שאולי רק בעזרתו יכול אדם להיזכר בחוויות כל כך מפורטות וצבעוניות מילדותו המוקדמת.
והנה תוך כדי הקריאה ב"בצל ידו", שוב נדמה לי כי לפנינו דגם של טיפול נפשי, הפעם בשיטת הגשטאלט. בשיטתו של פרלס, כידוע, מכוון התירפיסט את המטופל לנהל שיחה מדומיינת עם הדמויות המשמעותיות שהוא מעלה – ולא לספר עליהן סיפור בגוף שלישי ובזמן עבר. יתר על כן, המטופל "מחליף כסא" ונותן קול לדמות עימה הוא מדבר, כלומר משחק את שני הצדים בדיאלוג. לדוגמא, אם אני מספרת במקום הבטוח של המרחב הטיפולי כמה סבלתי מאמי, אתבקש להגיד לה בקול מה שעולה כרגע במוחי בעניין זה, ואז להחליף כסא (ממשית או מטפורית) כדי לתת קול לאמי, שתענה לי אילו שמעה את התלונות והכעסים שכרגע הבעתי. הרי רבים מאיתנו נכספים לשיחות כאלה עם דמויות שכבר עברו מן העולם – לבטא ללא מורא את מה שנשאר פתוח, להתנצל או לסלוח. והנה, זה מה שעושה תירפית הגשטאלט, וזה גם בדיוק מה שעושה מחבר הספר: פוגש באביו, שמת מזמן, כאחת הנפשות שקמות לתחיה כדי לספר על העיירה שלהם שנחרבה, והשניים משוחחים ארוכות על הכל... אכן טיפול ספרותי או ספרות טיפולית ממדרגה ראשונה.
בהשוואה לזה, הקריאה שלי באנגלית עשויה להיראות קלילה. אני קוראת סדרת ספרי בלשות שנכתבה על ידי סופר אירי גדול, מועמד לפרס נובל (על ספרים אחרים שכתב) ששמו האמיתי הוא ג'ון באנוויל, אך את הבלשים הוא מפרסם בשם העט בנג'מין בלאק. כישרון ספרותי גדול נדרש לכתיבת בלש שראוי להקדיש לו מזמננו היקר. העלילה אולי איננה מרכז המשיכה לספריו של 'בלק', אלא הכישרון הגדול בו הוא מעצב את הדמויות, מתאר את דבלין וסביבתה בכל מזג אויר, ונותן בפי גיבוריו דברי חוכמה נפלאים. הגיבור הראשי הוא דר. קוירק, רופא פתולוג שנקלע שוב ושוב לפרשיות רצח או היעלמות, בהן מטפל ידידו הבלש המשטרתי מה האקט. קיימת המשכיות בין הספרים בסידרה, ובכולם מופיעה גם בתו של דר. קוירק, פאבה, ודמויות נוספות מסביבתם. מעבר להמשכיות זו, מתארים כל הספרים מעשי עוול קשים שעושים אנשי הכמורה הקאתוליים, ובמוקד מעשיהם סחר בילדים חסרי ישע, אכזריות ופדופיליה כלפי יתומים במוסדות או במשכנות עוני, כשכל זה מתרחש תחת כיסוי של הכנסיה. מרתק ומזעזע להשתתף כך במסע הצלב שמנהל סופר אחד נגד תופעה שממדיה כנראה גדולים משידענו.
