האם תמיד נכון לבחור במה שנכון לי? תהיות על אותנטיות (גם) במיניות - חלק א
ד"ר טל פלג-שגיא | 11/9/2021 | הרשמו כמנויים
(הערה לאחר הכתיבה: רק אחרי שכתבתי מהבטן, נכנסתי לכאן וראיתי כמה כותבים בחרו להתמקד בנושאים הקשורים ליום כיפור. אני חושבת שגם השאלות שאני מעלה כאן קשורות לחשבון נפש, ולא סתם בתקופה זו).
לאחרונה שמתי לב שאחד הנושאים המדוברים ביותר אצלי בחדר הטיפולים הוא האותנטיות. אם להיות ספציפית יותר, השאלה איך לבחור כשמה שנכון לי, מתנגש עם מה שנכון לעשות. האם תמיד צריך לעשות מה שהלב מורה, גם אם זה לא 'בסדר'? האם נכון ללכת אחרי האמת במחיר של פגיעה באחר?
בזמנינו, מושג האותנטיות נהיה מרכזי בשיח, וגם ערך שמעצב חיים של אנשים רבים: "אני צריכה לעשות מה שנכון לי", "עלי ללכת עם מה שהלב שלי אומר", "הבנתי שזאת האמת שלי", "התנהגות אחרת לא תהיה לי מדויקת"....
בזמנים אחרים נימוס וריצוי חברתי היו חשובים מאד. במיניות, כמו בחיים עצמם, עשינו מה שהיה נכון לסביבה או לחברה, ואם אותו הדבר התלכד עם הצרכים שלנו, זה היה בונוס רצוי אך לא הכרחי. אמא שלי שמעה מאמא שלה שצריך לקיים יחסי מין, כדי שהוא יהיה מרוצה. בכל מעגלי החברה הקוד לפעולה היה האחר, או הערכים (תלוי בתקופה): בין אם זה מה יגידו השכנים, איך צריך לנהוג בקיבוץ או איך "בחורה טובה" מתנהגת (והדוגמא הכי טובה הינו השיר "ישנן בנות", שבאופן אירוני ונפלא בוצע מחדש על ידי דנה אינטרנשיונל, כאילו לומר – אף אחד לא יגיד איזו בת אני צריכה להיות).
(הערה חשובה לפני שאמשיך: כשאני מדברת על התנהגות המושפעת מקוד חיצוני, אינני מתכוונת רק לרצייה חברתית או למחיקת האני מפני האחר, אלא גם למקרים בהם הקוד החיצוני הקובע הוא קוד ערכי. למשל, תחת קוד חיים מונוגמי, יש ציפייה לחיות חיי נישואין וזוגיות מסוימים. תחת קוד חיים דתי, יש ציפייה לקיים ערכים והלכות חיים מסוימים. כל תרבות וחברה מגיעות עם עולם ערכי, ממנו נגזרים קודים שונים).
אז, יושב לו איש בטיפול ב- 2021 וצריך להחליט מה נכון לו. לעתים קרובות, אותה סתירה בין מה שנכון לי, לבין מה שנכון, לא תטריד אותו עד ש.... עד שמה? עד שלפתע מורגש הפער. לרוב, הפער הופך להיות מורגש כשמתרחש משהו פנימי שהופך את אותו אדם מודע לעצמיות שלו, לצרכים האותנטיים שלו. לעתים אלה שינויי גיל (מישהו אמר משבר גיל הארבעים?), לפעמים תקופה או משבר בריאותי, אולי אדם חדש נכנס לחייו/ה... אז – לפתע משהו סוער מבפנים ואומר: יש לי אמת מסוימת. אני רוצה לממש את האמת שלי.
בטיפול זוגי, או בשיח על זוגיות בטיפול פרטני, ההתנגשות הזאת מורגשת מאד משום שבן או בת הזוג בעצם מחזיקים לעתים קרובות בקול הנגדי, של המציאות. שלא באשמתם, הם מקבלים לפרקים את תפקיד 'מייצגי הערכים או הקודים', מגנים בויכוח על 'העולם הישן' (ובתוך ליבם תוהים אם בן הזוג שלהם השתגע, ומתי הג'וק יחלוף). שם, בזוגיות, קורה לעתים מזומנות שאותה אמת קשורה לשאלת המונוגמיה: האם נועדתי לחיות רק איתך? עם זאת, לעתים רבות יש שאלות אחרות שמרחפות מעל הראש: מה דעתי על שימוש בסמים? האם אני רוצה לעשות איש הברזל? וגם שאלות קונקרטיות פחות: מי אני כשאני עושה רק מה שבא לי? כשאני לא מתנצלת? מי אני כשאני הולכ/ת רק לאן שאני רוצה?
במיניות, הקולות הללו עשויים לצוץ באחד משני מופעים: באופן מזוקק, או תחת שיח אחר. רוצה לומר, שיח אחר יכול להיות על פוליאמוריה או על מימוש פנטזיות (בהקשר הזה ממליצה על הסדרה סקס/לייף, שהיא בעיני לא יותר מאשר סדרה אירוטית, אבל סדרה אירוטית טובה, וגם מסמך סוציולוגי לא רע לתקופתה). השיח עצמו הוא פעמים רבות מי אני ומה אני רוצה במיטה? האם יש שם אישה אחרת עם צרכים מיניים חסומים? מה אני רוצה מבן הזוג ומה אני רוצה מעצמי? מי יכול/ה לאפשר לי להגשים את הצרכים המיניים שלי, ועוד לפני כן – מי יכול לאפשר לי לחקור ולהבין אותם?
(ועוד הערת סוגריים: העיסוק בשאלות עצמן גם הוא עשוי להיות מכאיב ומייסר למטופלימות מסוימים. כלומר, גם השאלה אם כל חיי חייתי באמת, אם אני מחוברת לעצמי ומה זו לעזאזל המיניות השלמה שאני לא מכירה, גם הם יכולים להפוך אמצעי להלקאה עצמית ולתחושת פגימות, ועל כך בפוסט נפרד)
והנה, אני כבר מתקדמת בפוסט הזה ואין לי תשובות, רק שאלות. כלומר, יש לי תובנות, אבל אשמור אותן לפוסט הבא. בינתיים רק מעלה כשאלה למחשבה: האם תמיד צריך לבחור במה שנכון לנו? מה נעשה כשמה שנכון לנו מתנגש בערך, קוד חברתי או רצון של מישהו קרוב ואהוב?
אני משאירה את זה כך, ומבטיחה לחזור בשבוע הבא עם פרק ב', אשר כיאה לימים לאחר כיפור, ינסה למצוא דרך של שלום בין הנתיבים.
גמר חתימה טובה!
