על השיעור הגדול של מְחוֹנָנִים תת-משיגים בבית הספר וריבוי המְחוֹנָנוֹת התת-משיגות בחיים ה"אמיתיים"
ד"ר חנה דויד | 24/8/2021 | הרשמו כמנויים
אחד משלושת "אבותי" בתחום המְחוֹנָנוּת, פרופ' אבנר זיו ז"ל, ציין בספרו (1990) את העובדה המעניינת הבאה: בעוד שבבית הספר כמחצית מבין הבנים המחוננים הם תת-משיגים, דהיינו, אינם ממשים את הפוטנציאל הטמון בהם, שיעור תת-המשיגות מבין הבנות המחוננות הוא רק כרבע. המצב הפוך בחיים ה"אמיתיים": הבנים המחוננים, כולל אלה שהיו תת-משיגים בבית הספר, הם בעלי סיכוי כפול לממש את מחוננותם ולהגיע למצוינות. בשלושת העשורים שחלפו מאז לא נעשה בארץ כל מחקר שבדק האם העובדות הללו השתנו.
להיעדרו של מחקר של מחקר המשווה את מיצוי הפוטנציאל אצל בנות לעומת זה שבקרב בנים שלושה אספקטים עיקריים.
- חֲדָשים לִבְקָרים מתפרסמות עובדות בדבר שיתוף נשים בשיעורים גדילים והולכים לא רק במקצועות שעד לפני עשורים בודדים היו "גבריים", אלא גם בדבר עמדות המפתח שהן מגיעות אליהן במקצועות אלו, כמו משפים ורפואה.
- קולות הנהי של מומחיות ושל מומחי החינוך הנחשבים בישראל, על השיעור הנמוך-יחסית של בנות בהשתתפות במקצועות המדעיים, במתמטיקה ובמדעי המחשב בבית הספר, ולאחר מכן גם באוניברסיטאות, אינם פוסקים.
- אין בהכרח קשר בין מספר הבנות או אפילו שיעור הבנות הבוחרות במסלולים מדעיים וטכנולוגיים לבין העובדה, שבנות נוטות הרבה יותר מבנים לא לממש את המצוינות שלהן, לא להגיע ליצירתיות, לא לפרוץ דרך בתחומיהן.
הסאגה הזאת, שהפכה מזמן פוליטית במידה רבה ולא רק חינוכית, אינה מביאה בחשבון את העובדה, שבארץ, כמו במרבית הארצות המערביות, בית הספר הוא מקום נעים ומכיל יותר עבור בנות. בנוסף, כאשר מדובר בתלמידים בעלי לקויות ומוגבלויות, שיעור הבנים הסובלים מלקויות למידה שונות גבוה משיעור הבנות, בעיות התנהגות נפוצות יותר אצל בנים מאשר אצל בנות וגם חומרתן של בעיות אלה גדולה יותר. כל העובדות הללו עומדות בניגוד להנחה שעדיין רווחת ש"בנות מופלות לרעה" בבית הספר. למעשה יש בבית הספר יתרון לבנות על פני בנים בכל אספקט לימודי, חברתי, חינוכי ורגשי.
נשוב, אם כך לבנות מחוננות. הן נהנות, בנוסף ליתרונות של "להיות בת" בבית הספר, גם מהעדפה מתקנת לטובתן בקבלה הן לתכניות העשרה למחוננים והן בקבלה לכיתות מחוננים, כאשר בגילאי בית הספר היסודי נקבעה מכסת מינימום של 40% בנות בכל כיתת מחוננים שנפתחת. מכאן שההנחה, שהיתה רווחת במשך עשרות שנים, ששיעור הבנות המאותרות כמחוננות קטן משמעותית משיעור הבנים שמאותרים כמחוננים ביחס המפלה לרעה בנות בבית הספר, בטעות יסודה. בישראל נערך שלב א של המבדקים לאיתור מחוננים בהתחלת כיתה ב, ומבחני שלב ב במחצית הראשונה של השנה. בגיל זה יש יתרון גדול לבנות על פני בנים הן מבחינת יחס המורות, והן מבחינת ההתפתחות הלשונית, החברתית והמוטורית העדינה. המחקר היחיד, על פי הידוע לי, שנערך בארץ בקרב ילדי גן, שבדק את ההישגים במבחן אינטליגנציה במידגם של ילדים שאותרו בגיל 4.5-5.5 כמחוננים היה זה שבו נמצא, שבקרב ילדים שהתקבלו למכון אריקה לנדאו, שני שלישים מהם היו בנים. בנוסף, הישגיהם של הבנים במבחן אינטליגנציה זה היו גבוהים משמעותית מאלו של הבנות (David, 2018). לפיכך, תליית ה"אשם" בחברה, בחינוך או בנסיבות אינה מתיישבת עם העובדות.
אולם, מימוש המחוננות לכלל יצירתיות אינו תלוי רק בדרגת המחוננות, אלא בעיקר בגורמים אחרים, כמו סדר עדיפויות, הנכונות להשקיע את "כל מאודך", עקביות, נכונות ל"ריצה למרחקים ארוכים", מוטיבציה פנימית ויכולת לקום לאחר נפילה. במדדים האלה, כפי שמתברר, בנות רבות, מתבגרות ואף נשים, נמצאות הרחק מאחורי בנים.
רבות כבר נכתב על "סינדרום המתחזה", על בטחון ביכולות, אמונה בעצמי ונכונות לוותר כדי להצליח. המדדים האלה חייבים להשתפר אצל בנות, ודומני, שבית הספר לא עוזר בכך, בלשון המעטה. כאשר בבית הספר מתוגמלים על התנהגות "נאותה" מלמדים את הילדה ש"מה שחשוב הוא 'להיות בסדר'"; כאשר מטיפים לה ש"חיי חברה חשובים" היא מבינה שלקרוא לבד זה פחות "מקובל"; כאשר היא מעדיפה להשתולל ולמצות את כוחה הגופני, גמישותה, הקואורדינציה המצוינת שלה – אין היא זוכה לאותם תגמולים כמו בני כיתתה. די לראות את גדודי הבנים הצעירים, הלבושים מדי "הפועל" "או "מכבי" המסתובבים בכל אחר צהריים בכל עיר כדי להבין, שמשהו חסר – והמשהו הזה הוא בנות. לאו דווקא כאלה שהולכות לחוגי ריקוד או לבלט פעם בשבוע, אלא למקומות ש"מוציאים מהן את המיץ", שבהן יידרשו לתת את כל מה שיש להן כדי להצליח, ולא להיות "נחמדות". כי "נחמדה" או נעימה" זה לא מתכון להצלחה, אלא להיפך.
אבל נראה לי, שהגיע הזמן להפסיק לתלות את ה"אשם" במיעוט הבנות המאותרות כמחוננות ב"מערכת", או ב"בית הספר". יש להביט פנימה: כל הורה, כל בת- או בן משפחה, כל יועצת וכל פסיכולוגית יכולים "לעשות את העבודה". כל מבוגר שממונה על שלומם הפיזי או הנפשי של ילדים יכול לתרום; להפסיק להאשים את הזולת – בין אם זו "המערכת" באופן כללי ובין אם זו "המורה" או "המבחנים". רק אנחנו יכולים לעזור לכל בת לממש את הפוטנציאל הטמון בה, ולא קבלה לתכנית זו או אחרת, שכלל לא הוכח הקשר בין הקבלה אליה לבין מצוינות.
מקורות
זיו, א. (1990). מחוננות. ירושלים: כתר.
David, H. (2018). 4.5-5.5-year-old gifted students: Findings from the 2004 cohort. Scholarly Journal of Psychology and Behavioral Sciences, 4(1), 75-81. Doi: 10.32474/SJPBS.2018.01.000117
