תקופת מעבר | ד"ר ענת משה
ענת משה | 25/6/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
היא המשיכה להגיע אל המטפלת שלה על אף שפתאום ביום אחד, אחרי כמה שנות טיפול, מכסת המילים נגמרה לה. למשך כל חייה, עד לפני כמה חודשים טובים היא שרקה את המילים, זרקה לחלל האוויר את המילים. להטטה במילים, שיחקה, ניסחה, וחשבה אותן. כל חייה המילים היו הכוח שלה. כך ביכולת הביטוי שלה היא מיגנטה אליה אנשים, במומחיות ההסבר. השפה הרהוטה שלה היתה חלון הראווה הססגוני והמרהיב שלה.
לפני כמה חודשים היא הפסיקה לדבר גם אצל המטפלת שלה. גם עם המטפלת שלה. השתיקה הופיעה לאחר שלב ביניים של בכי בכל פגישה. במקום המילים דמעות ניקוו בזוויות עיניה, ושרטטו קו לחלוחי על לחייה. הבכי היה חרישי, ללא קול ורק הדמעות סימנו את הכאב ואת התקופה החדשה שממשמשת ובאה.
שלב השתיקה כאב לה. מילא את הבטן בגוש חי, נושם ופועם שביקש לצאת החוצה, לפרוץ סכר ולצאת לחופשי. הגוש התמקם במרכז הבטן התחתונה וביקש להיוולד לעולם המואר. הוא לא אמור להיות במקום שבו התמקם ויש פעמים שהוא שינה את צורתו- תפס לסירוגין את כל החלל ולסירוגין הצטמק אך העיק ודקר כאילו ביקש לבקע או לבקוע.
המטופלת סיפרה בשתיקתה סיפור והמטפלת שלה הקשיבה לשקט הרועש, לפער שבין המילים לשתיקה, לשפת הגוף, להצטנפות על הכורסה וניסתה יחד איתה להבין מה יש בהתרחשות הלא מוכרת הזאת שכל-כך ייסרה את המטופלת 'השתוקה' שלא רגילה למציאות החדשה של "אין מילים".
המון גישושים יש באיון המילים- ניסיון להרגיש, לנשום, להישאר בתחושות, לא בסיבות להן אלא להתמסר להן ולא להתאמץ לגרש אותן. התחושות הללו שלא הצליחו להתנסח במילים ייסרו את המטופלת והשתיים צעדו עקב בצד אגודל ושהו זו לצד זו בכדי להקל על תחושת התקיעות והמחנק.
שתיהן ידעו שהתקופה הזו חשובה, תקופה שמסמנת לשתיים משהו שכפי הנראה לא יכול להגיע בשום דרך אחרת ובשום אינטימיות אחרת. המטפלת ניסתה לנסח במילים, להניח על המטופלת עיניים מכילות ומשתתפות שמעבר לאמפטיה ניסו להבין מהו המקום שבו נמצאת המטופלת שלה. יש פעמים שכדי 'לגעת' לא צריך להבין ולנבור, פשוט מתאים להיות ביחד, גם בבלבול, בכאב, בחוסר ההבנה, ובאי- הידיעה.
הטיפול, טומן בחובו תנועה. התנועה שבו כוללת מדי פעם זמנים של תקיעות. התקיעות מאפשרת, עם כל הכאב שבדבר, עצירה. העצירה מבקשת הקשבה מסוג אחר. לא מילים. לרוב המילים יש כוונה אחת, להסבר ישנו כיוון אחד. כשאין בנמצא מילים ישנם כיווני מחשבה רבים, פרשנויות רבות ובעיקר הצורך הוא בהקשבה למוזיקה האחרת מזו שמשמיעות המילים.
השקט באחד מפירושיו יכול להיות מסתורי והוא בעיקר מעניין כשהוא "נוחת" אצל מישהי שלאורך חייה וורבלית, מאורגנת ומסודרת בכלל ובפרט בדיבורה. מטופלת שמאופיינת ביציבות ושליטה. המקום של השקט היה חדש לה. אולי טרף את הקלפים ואולי העמיד אותה על סיפה של תקופת חיים חדשה בה היא תתחבר לעצמה דרך הרגש.
פעם, משהו הפריע לה להרגיש וז'רגון הרגשות שלה לא התפתח כמצופה. היא למדה מגיל צעיר מאוד להרגיש בשביל האחר. לזהות כל ציוץ וכל תו בהבעת הפנים של האחר. מספיקה היתה לה אות אחת 'בתשבץ ההיגיון' על מנת לפתור ולפצח את 'חידת האדם' זולתעצמה. המטופלת פיתחה סנסורים רגישים ביותר מחוצה לה וככל שהיתה קשובה למה שקורה מחוץ לגופה ולנפשה, כך היא איבדה את ההזדמנות להתבונן בפנימיותה, ברחשי ליבה. כך היכולת שלה לבטא את רגשותיה סורסה.
תקופת המעבר הכאיבה לה.
בעבר הרחוק ואולי גם קצת היום, כשהמטופלת חשה שקשרים לא פועלים עבורה, שהיא נשכחת, שתדירות המפגשים עם מכריה יורדת, שהיא פחות חשובה ומעניינת, היא נסוגה ומדללת את החברות, עד לכדי הפסקתה. שם, כל עוד שהחברות 'עבדה' לה, היו לה מילים ובעת שהיא נפגעה בקשר המילים נבלעו וכבר לא היו חלק מהקשר. דפוס ההיפרדות שלה כלל התרחקות הדרגתית ובאופן הפעולה הזה היא שמרה על עצמה מלכאוב. בראשית הגילוי שהקשר מכאיב לה, הכאב והכעס מילאו את נפשה ולאחר תקופה קצרה גם הם נכלאו.
היום, בתוך הטיפול, בקשר המיטיב עם המטפלת שלה, היא נמצאת אחרי השלב של הרצון לקטוע את הקשר. היה שלב כזה שהיא ביקשה לעצמה להפסיק את הטיפול ובאופן הזה לשחזר את מערכות יחסיה האחרות. קשה היה להביא את המטופלת לעבור את 'הקו הדמיוני' הזה שהיא שרטטה לעצמה. לאחר שפסעה אל מעבר לקו היא 'תיארה' בלבול. התיאור לא היה במילים, כי לא היו כאלה בפיה, באותו שלב. היא התנהגה את הבלבול. היא לא היתה במקום הזה מעולם ולכן לא ידעה מה עושים. היא שתקה כחלק מקטיעת הקשר ואולי כי היא לא ידעה מה עושים אחרי העלבון והפגיעה שחשה. המטופלת כל- כך פגועה בגין הקשר הראשוני בחייה ומשחזרת שוב ושוב בקשריה השונים את התחושות שהיא כבר לא מעניינת, לא חשובה, שצריכה לעבוד באופן חד- כווני על תחזוקת הקשר, שרמת הפגיעות שלה כל- כך גבוהה שמספיק טריגר קטן כדי לאכזב אותה ולהגיע למסקנה שדי לה בקשר.
התקופה בה המטופלת נאלמה בחדר הטיפול יכולה לסמן רגרסיה לגיל בו עדיין לא היתה השפה שגורה בפיה- התקופה הפרה- ורבלית. אז, בהיותה תינוקת רכה, כשהיא היתה זקוקה לדבר מה כחלק מצרכיה הבסיסיים, מחוותיה לא הובנו ועל כן צרכיה לא סופקו. היום, בשלב השתיקה היא בוחנת האם המטפלת שלה תבין אותה ואת צרכיה ללא מילים. מה שהיה נחוץ לה אי שם בהיותה תינוקת. האם מישהו סוף- סוף יוכל להבין בלי המילים שאז עוד לא היו לה?
