על קריסתם של גשרים
פרופ. עמיה ליבליך | 8/5/2021 | הרשמו כמנויים
כבר שבועיים אני שקועה עמוק בספר חשוב (באנגלית) שלבושתי אודה שלא קראתי עד עתה. שם הספר הוא "הגשר של סן לואיס ריי" מאת טורנטון וילדר. עלילתו מתרחשת בפרו הרחוקה במאה ה-18, והוא יצא לאור בארצות הברית בשנת 1927. הספר היקנה למחברו, בן זמנם של המינגווי ופיצג'רלד, פרסים חשובים, והיה רב מכר ענק באותו זמן. מאז, כדרכם של ספרים, עבר לשולי המדפים, וכמעט נשכח. פתאום הוא נעשה לי כל כך אקטואלי! לא רק בהתייחס לקריסתו הפתאומית של הגשר במקסיקו סיטי שלשום, אלא, כמובן, בקשר לאסון שקרה במירון בל"ג בעומר והשיח הציבורי אודותיו.
על ספרו של וילדר אמרו שהוא בנוי כ"מעשיית מוסר", דומה לאלה שיכולים דרשנים להביא בפני שומעיהם בכנסייה או בבית הכנסת. אבל כולם מסכימים כי זהו סיפור חידה כלל אנושי, שאחרי קריאתו ממשיך ומטריד אותנו. האם מעשינו קובעים את גורלנו, או שמא חיים ומוות נתונים ביד המזל, ביד המקרה? ואם יש השגחה עליונה, איך, או על פי מה, היא קובעת מי לשבט ומי לחסד?
ומעשה שהיה כך היה, פותח וילדר בספרו: בצהרי יום אחד, במעבר הרים הסמוך ללימה שבפרו, התמוטט לפתע גשר חבלים אינדיאני עתיק להולכי רגל, שנמתח בין שני מדרונים תלולים, או כמו שאומרים בעברית טובה – גשר על פי התהום. על הגשר צעדו באותו רגע חמישה הולכי רגל, שעם קריסתו - צנחו אל מותם. נזיר פרנציסקני, מיסיונר שחי באותו זמן בלימה, החליט לחקור את חייהם של החמישה: האם יש בנסיבות חייהם משהו שיכול להצדיק את גורלם האכזרי? ואם לא, מה תהיה מסקנתנו?
מאחר ולא מצא שום סיבה לאסונן של חמש הנפשות המסויימות הללו, שהיו טובות ורעות, יפות וכעורות ככל האדם, ובשל מסקנתו הראציונלית הנובעת מכך - הועלה הנזיר על המוקד, כנהוג בימי האינקויזיציה. מה שקרה בין שאריהם של חמשת האנשים, שקורים עדינים חיברו ביניהם, מסופר בחלק האחרון בספר הנפלא הזה.
מעניין לציין שאחרי אסון מגדלי התאומים, השתמש ראש ממשלת בריטניה דאז, טוני בלייר, בסיפור זה באזכרה שנערכה. זה קצת החזיר את הספר למדפי הספרים העכשוויים והעלה אותו מחדש לתודעה הציבורית, וכך אולי הגיע גם אלי. הספר יצא בעברית בשני תרגומים שונים, והגירסה האחרונה הופיעה בהוצאת זמורה-ביתן בשנת 1988.
אני זוכרת איך בלימודי התיכון בבית הספר הדתי בו קיבלתי את החינוך הבסיסי שלי לחיים, עסקנו בשאלה התיאולוגית של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". מאז ומקדם אין לאנושות תשובה לסוגיה זו. בודאי לא אחרי השואה.
בחזרה לספר, הוא אכן ספרות מופת. לא רק העלילה הפשוטה, כמו משוואה מתימטית, אלא בזכות התיאורים של כל אחת מחמש הדמויות, ודמויות המשנה של חייהם, שמציירים אנשים חיים ושלמים לנגד עינינו. הספר מלא אימרות חכמות עד מאוד על האדם בחייו ובמותו. מדהימה ביופייה ובחוכמתה היא הפיסקה המסיימת את הספר, העוברת לגוף ראשון-רבים, ומדברת על כולנו. אני מתרגמת אותה כאן מאנגלית, משום שהתרגום העברי (שהוא בודאי עולה על תרגומי) אינו נמצא בידי.
רק בני משפחה קרובים זוכרים את המתים לאורך זמן, מתחיל הקטע המסיים הזה. "אבל בקרוב גם אנו נמות, וכל הזיכרון של חמש הנפשות ההן ייעלם איתנו. גם אנו נהייה נאהבים לזמן מה, ואחר כך נישכח. אבל האהבה – זה כל מה שיש. כל רגעי האהבה הללו חוזרים אל האהבה ממנה נוצרו. אפילו הזיכרון איננו דרוש לאהבה. קיימת ארץ החיים וארץ המתים והגשר ביניהן הוא אהבה, ההישרדות היחידה, המשמעות היחידה".
לכל מה שנכתב ונאמר בעשרת הימים האחרונים על האסון במירון, אני מוסיפה כאן את הרהורי אלה.
נב בעניין אחר לגמרי!
שמחתי עד דמעות לבקר היום בשדרות ירושלים הדואבות (בגלל עבודות הרכבת הקלה), ולראות את טיפול הגננים המסור בעצי הפיקוס העתיקים שהיצלנו מכריתה במאמצי הקהילה ביפו, והם יקשטו בעתיד את דרכם של הנוסעים ברכבת הקלה, בריאים, חזקים ומצלים.
