ופשוטים הדברים – על פשטות, מורכבות ופשטנות
רועי סמנה | 8/3/2021 | הרשמו כמנויים
לכאורה זה פשוט: הכל מורכב. אפילו האטומים מורכבים מחלקיקים (סאב-אטומים), שבעצמם מורכבים מחלקי חלקיקים (קווארקים) – הכל הוא רק חלק. החלק המורכב הוא שגם הכל, בעצם, פשוט. אחד ממשלי הזן החביבים עלי ביותר מספר על הנזיר צ'ינגיואן, שסח כך: "לפני שלמדתי זן לפני שלושים שנה, ראיתי את ההרים כהרים ואת הימים כימים. כשהגעתי לידיעה קרובה יותר, ראיתי שההרים אינם הרים והימים אינם ימים. אבל עכשיו, כשהגעתי לידיעה האמיתית, שוב אני רואה את ההרים כהרים. שוב אני רואה את הימים כימים"*.
כמה פשוט, ככה גאוני (ומורכב). צ'ינגיואן עשה סיבוב שלם רק כדי לחזור לנקודת ההתחלה. אבל אי אפשר לטבול באותו הנהר (או הים, במקרה שלו) פעמיים וצ'ינגיואן לא באמת חוזר לנקודת ההתחלה. הוא עכשיו חכם יותר, בשל יותר, מעמיק יותר.
***
פרננד מורלו, מנהל סדנת דפוס שעבד צמוד לפיקאסו, סיפר על תהליך יצירתו של ציור מופשט מאוד של שור במהלך חודש וחצי, בתהליך הדרגתי שכלל אחת-עשרה גרסאות**. בגירסה הראשונה נראה ציור ריאליסטי של שור ובאחרונה משהו שאני יכול לדמיין אמהות אומרות שגם ילדן יכול לצייר כמותו. מורלו מתאר זאת כך: "בכל פעם הוא פישט את האיור; הוא נהיה יותר ויותר גיאומטרי... כדי להגיע לשור שלו במשיכת קו אחת, היה עליו לעבור דרך כל האחרים לפני כן. וכשאתה רואה את השור האחד-עשר, אתה לא יכול לדמיין את העבודה שנדרשה". אם כן, הזיקוק מביא לתוצר טהור, שקל לשכוח שעבר הרבה תהליכים עד שהגיע למצב הצבירה הסופי שלו.
טוביה ריבנר, בשירו 'יופי מאוחר', כותב שאמן חשוב אחר, הצייר מארק רותקו: "צִיֵר תְּחִלָּה אַחֶרֶת/ פִיגוּרָטִיבִית, עִם קַוִּים לָרֹב/ עַד שֶׁמָּצָא/ כִּי הַפָּחוֹת הוּא הַיּוֺתֵר/ יָדַע/ כִִּי אֵין מֻרְכָּב מֵהַפַּשְׁטוּת/ וְכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת/ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶם/ הֵם הַחַיִּים." (עמ' 95)***. הדבר נכון לא רק לשדה האמנותי, אלא גם לשדה הטיפולי: מטופלים, לעיתים קרובות, מצפים ממטפליהם לזיקוקים – לפירושים מפונפנים שיפילו אותם מהרגליים, יאירו את תודעתם, יטלטלו את קיומם. אבל מה שבאמת מזוקק מגיע לא פעם בעטיפה מהוהה, מקומטת, פשוטה. פשוטה, אבל בהחלט לא פשטנית. הזיקוק נוצר במעין הומאופתיה פסיכותרפית שבה המעט מחזיק את המרובה. אין מורכב מהפשטות.
***
עם השנים אני מוצא את עצמי מנהל הרבה יותר שיחות פשוטות בחדר הטיפול שלי. לא דחוף לי עוד להפתיע את מטופליי עם פירושים מחוכמים, כמו אותו אקסהיביציוניסט שפותח את החלוק שלו בקרן רחוב, ואני רואה בפירושים הרבה פחות תועלת מבעבר. זה לא אומר שאני לא יכול לרקום בראשי כאלו. אבל לרוב אעדיף לפרש רק כאשר ארגיש שהפירוש קרוב לחוויה ומשמעותי עבור הנמען.
אני נזכר בהקשר זה בתיאורטיקן יפני שסיפר כי פעמים רבות חלוק הקימונו השחור הפשוט שלובשות הנשים היפניות מסתיר בביטנה שלו דפוסים ופיתוחים צבעוניים יפהפיים****. הפשטות מכסה על מורכבות, מתחת למונוכרומטיות יש שלל גוונים נסתרים.
***
אוגדן כותב על "דיבור-שהוא-חלימה", תקשורת טיפולית שהיא "אימפרוביזציה בצורת שיחה בעלת מבנה חופשי שבה האנליטיקאי משתתף בחלימה שחולם המטופל את החלומות שלא חלם קודם לכן" (עמ' 38). אלו שיחות על נושאים לא רלוונטיים לכאורה כמו ספרות, קולנוע ופוליטיקה. מבחינת אוגדן הדבר העיקרי בשיחות כאלו אינו המשמעות הסימבולית של התכנים העולים בהן, אלא עצם החוויה של הדיבור/החלימה המשותפת.
לעיתים קרובות עבודה טיפולית מסוג כזה עלולה להרגיש, גם ואולי במיוחד למטפל, כ"בלתי אנליטית", אבל גרוסמארק מציין שלעיתים קרובות בשיחות טיפוליות כאלו מתקיימות האינטראקציות האנושיות "המעמיקות ביותר, במו רגילותן". הוא מוסיף כי "בשיחות 'רגילות' אלו, אנו מוצאים את צמיחת היכולת למשוך מחשבות מחוויה חיה ואת היכולת לחלום, לעבד מידע גולמי מחוויה אל מחשבה" (p. 634).
***
מה הופך שיחה על כדורגל עם המטפל לחשובה יותר משיחה כזו עם המוכר בפיצוציה? למתבונן מהצד הן יראו אולי זהות לחלוטין. פעם אמר לי מטופל יקר, "אם חייזר היה מביט בנו מהשמיים הוא לא היה מבין למה שני אנשים מתיישבים לחמישים דקות, האחד מדבר הרבה והשני פשוט מקשיב ומעט מדבר, ולבסוף הראשון משלם לשני". יחד עם זאת, אותו מטופל גם ציין שאחד הדברים החשובים שלקח מתריסר השנים של המסע המשותף והבכלל לא פשוט שלנו היה "ראייה מורכבת ורב-ממדית".
רב-אמן בפסיכותרפיה, כמו אוגדן למשל, יכול לנהל בטיפול שיחה שטחית לכאורה על כדורגל (הגירסה המדוברת של "גם הילד שלי היה יכול לצייר את זה") והיא תהיה טעונה במשמעות עמוקה משום שהדיבור שלו כומס בתוכו עומק שרק אדם עם הרבה ניסיון, ידע ואינטואיציה טיפולית יכול להחזיק. זאת גם אם לא ימסור למטופל פירוש על שיחת הכדורגל לעולם. אגדיל ואומר שאפילו אם המטפל לא מפרש אף לעצמו, בראשו בלבד, סביר להניח שהמשמעות העמוקה של הדברים מהדהדת בין הלא-מודע שלו לבין הלא-מודע של המטופל.
***
הסופרת אלנה פרנטה מספרת כי היא "כותבת ביתר מסירות כשאני חופרת במצבים וברגשות שאפשר לומר שהם כמעט נדושים, כדי לחלץ כל מה שמחמת ההרגל והחיים הנוחים אנחנו נוטים להשתיק. לא מעניין אותי לכתוב משהו שמעולם לא נכתב. מעניין אותי הרגיל... מטרת הכתיבה היא לעקור את התנגדות הרגיל ולחפש את המילים שיחלצו לפחות חלק מהבלתי-רגיל החבוי בתוכו". מה שפרנטה מכנה "הרגיל" הוא למעשה מה שזוכה להתייחסות פשטנית, מה שהפך מסיבות הגנתיות למובן מאליו, מה "שלמען שלוות הנפש שלנו דחקנו בכוח לתוך מדים רגילים"*****. האופן שבו התודעה שלנו הופכת דברים למורכבים (דוגמא טובה היא הרבייה, שהפכה אצל בני האדם למיניות) היא חלק גדול ממה שהופך אותנו לאנושיים והיא גם מקור בלתי נדלה להרבה מהתסבוכים שלנו. לכן כולנו מחפשים הרבה פעמים מנוס מהמורכבות ודוחקים אותה בכוח אל תוך "מדים" מוכנים מראש.
קל לשגות בקלישאות תרפויטיות פשטניות כמו "האהבה מרפאת". אין בעיניי שום דבר פשוט באהבה וכל ניסיון לעשות טריוויאליזציה לאהבה טיפולית הוא בעיקר עצוב לדעתי. אבל גם הניסיון לסבך אמירות פשוטות כך שיישמעו עילאיות יותר ממה שהן (ויסלחו לי עמיתיי הלאקאנינאים) הוא עגום.
***
"לעתים אנו אומרים משהו אגבי ואיננו ערים למשמעויות הרוחניות שברקע, ולעתים אנו אומרים משהו רוחני ונשגב לכאורה ואיננו ערים לבנאליות הנרקיסיסטית של הרוחניות הזו" מציין איתמר לוי (עמ' 57) בהקשר לשיח בחדר הטיפול. הדברים מתחדדים עוד יותר כשמדובר בספרות המקצועית.
לא פעם נדמה שהספרות הפסיכואנליטית מבקשת להקשות, לערפל, לסרבל. אפשר לייחס זאת, במידה לא מועטה של צדק לטעמי, לנרקיסיזם. לניסיון של הכותבים לתאר את הדברים כמורכבים יותר ממה שהם או ממה שהם עשויים להיות וכך להצטייר כאינטיליגנטיים יותר מקוראיהם. אבל דנה אמיר מציעה הסבר מעורר מחשבה אחר: לדבריה הקושי של הקהילה הפסיכואנליטית להיפרד מהאידיוסינקרטיות שלה, "זו המבכרת לעיתים את היופי על פני ההיגיון הסיבתי הפשוט, איננה בגדר מגננה ותו לא. זו דרכה להגן על מהותה העמוקה ביותר" (עמ' 319). "השפה הפסיכואנליטית המרובדת, הפואטית והדחוסה... שומרת על עצמה זרה גם כשהיא מוכרת, אניגמטית גם כשהיא מפרשת, מסתורית ומוצללת באופן ששום הארה לא תגזול ממנה" (עמ' 316).
להבנתי טוענת אמיר שהכתיבה הזו, הקשה לעיתים לעיכול, היא ניסיון של הפסיכואנליזה להגן מפני פשטנות, מפני השטחה, מפני הפיכת הפרטיקולרי לחסר ייחודיות. אני מזדהה מאוד עם השאיפה הזו, אבל לטעמי ניתן לומר דברים משמעותיים גם באופן בהיר, מבלי לאבד את הקסם והמסתורין (מה גם שלעיתים אף כתיבה פסיכואנליטית מופשטת מידרדרת לפשטנות, גם אם בשפה עשירה ולירית). בעיניי חלק גדול מהעבודה שלי, הן כמטפל והן כמדריך, היא לתרגם ולהנגיש רעיונות על עולם הנפש לשפת בני-אדם, ללא ז'רגון מיותר או סיבוכיות-יתר.
***
בהקשבה נאיבית, פשטנית, ההרים אינם הרים והדברים שאומר המטופל מתקבלים פשוטם כמשמעם. בהקשבה אנליטית מעמדה ספקנית ("הרמנויטיקה של חשד" כפי שמכנה זאת דונה אורנג'), ההרים אינם הרים וחשוב להראות למטופל שמילותיו מחזיקות משמעויות נסתרות, שהגלוי מכסה על הסמוי. בהקשבה אנליטית מעמדה (הרמנויטיקה) של אמון, ההרים הם הרים מאחר והמטופל רואה בהם הרים ועלינו להאמין לחוויתו.
ואני? אני מוצא את עצמי לרוב נע בין אמון לספק לאמון. אני רואה אחרי שנים של ניסיון את ההרים כהרים, אבל יודע גם שלפעמים צל הרים יכול להיראות כהרים, ושמהר עשוי להיוולד עכבר. במקום הסברים אני מעדיף טווית משמעות משותפת, כזו שמכירה בתנועה שבין גילוי וכיסוי, בין בהירות ומסתורין, בין פשט לדרש. כמי שמאמין בחשיבות התקיימות המתח הדיאלקטי אני משתדל, ככל יכולתי, להחזיק בזרועות פשוטות את המורכבות.
*************************************
- ב-23.4.21 אשתתף ביום העיון 'הסובייקטיביות של הזקנה' מטעם מכון מפרשים של המכללה האקדמית תל-אביב-יפו. מוזמנים.ות להתרשם ולהירשם כאן: https://www.mifrasim.mt...e-conference
*************************************
* נלקח מאתר פסיכו-דהרמה: https://www.pdharma.co....%D7%90%D7%9F/
** את שלבי היצירה ניתן לראות כאן (ותודה לאורנה קסטל שנתנה את אישורה): https://www.facebook.co...117632287001
*** מתוך הספר 'יופי מאוחר', שיצא בשנת 2009 בהוצאת קשב לשירה
**** שמעתי את זה ב-2018 בסמינר שנתן רודי ורמוט ב"מרכז ויניקוט"
***** הטקסט המלא כאן: https://www.theguardian...t-in-writing
לקריאה נוספת:
אוגדן, ת., לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013
Grossmark, R., The Unobtrusive Relational Analyst, Psychoanalytic Dialogues, 22: 629–646, 2012
לוי, א., ביון והמסורת הרומנטית. בתוך: שתי וערב – פסיכואנליזה, אמנות ותרבות. עורכת: הילית הראל-ברודסקי. תל-אביב: רסלינג, 2020
אמיר, ד., על האידיוסינקרטיות האינהרנטית של הפסיכואנליזה. בתוך: שתי וערב – פסיכואנליזה, אמנות ותרבות. עורכת: הילית הראל-ברודסקי. תל-אביב: רסלינג, 2020
Orange, D. M. (2011). The suffering stranger: hermeneutics for everyday clinical practice. London: Routledge
