מחקר חדש: המקורות האבולוציוניים של הדיכאון והטיפול היעיל בו
שפיות זמנית | 21/2/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מחקר חדש מנסה להסביר מבחינה אבולוציונית מדוע פסיכותרפיה עשויה להיות יעילה לטיפול בדיכאון יותר מאשר התערבות תרופתית: ד"ר סטיבן ד. הולון (Hollon), פרופסור לפסיכולוגיה מאוניבסריטת וואנדרבליט בארה"ב, מתבסס במחקר על רעיונם של הביולוג האבולוציוני פול אנדרוז (Andrews) והפסיכיאטר ג'יי אנדרסון תומסון (Thomson), לפיו דיכאון התפתח אצל בני האדם באופן אדפטיבי כדי לגרום להם לבצע רומינציה (to ruminate). כמו מרבית הקלינאים, גם הולון ביטל בתחילה את רעיונו של אנדרוז, כי ידע שרומינציה היא במקרה הטוב סימפטום של דיכאון, ובמקרה הרע מובילה להעמקה שלו.
בעוד שקל יותר להסביר מדוע חרדה היא פונקציה אבולוציונית, משום שהיא גורמת לנו להתמודד עם סכנה מידית כמו נמר או נחש במהירות וביעילות, קשה יותר להבין איזו יעילות אבולוציונית טומן בחובו דיכאון. ההשערה של אנדרוז ותומסון נקראת Analytical Rumination Hypothesis (ARH), והיא מציעה שבעבר הרחוק, מה שגרם לאדם לחוש דיכאון נבע מבעיה חמורה - ככל הנראה בעיה חברתית - שעשויה הייתה לגרום לסילוקו מהשבט ובכך למותו הכמעט ודאי. מה שהאדם יכול היה לעשות במצב זה כדי להוביל לשינוי לטובה במצבו, היה פשוט לשבת ולחשוב כיצד הוא יכול לפתור את הבעיה.
אנדרוז ותומסון הציעו שדיכאון נועד, מבחינה אבולוציונית, לעזור לנו להבין מה אנחנו עושים לא נכון, ואיך אפשר לפתור את הבעיה שלנו. הדיכאון נועד, אפוא, לעזור לנו לפתור בעיה חברתית מסובכת - והכלי לפתרון היה רומינציה: רומינציה לפיכך אינה תוצר לוואי של דיכאון, אלא היא הסיבה שבגללה הדיכאון התפתח - כדי לעזור לנו פתור בעיות חברתיות מורכבות. בדומה להתמודדות הגוף עם מצב של זיהום פיזי, שבו משאבים מטבוליים מופנים מהתפתחות ורדיפה אחר הנראה לעבר מערכת החיסון, כך בדיכאון המשאבים מטובליים מופנים מרדיפה אחר הנאות אל הקורטקס, מה שהופך את האדם לחסין יותר להסחות דעת ולמי שנוטה יותר להרהר (לבצע רומינציה) בנוגע לדאגות שקשורות למצוקה שלו.
המחקר של הולון, שפורסם בכתב העת American Psychologist, מבוסס על רעיונות אלה, ומציע שכל התערבות שתעודד את הפונקציות שדיכאון התפתח מבחינה אבולוציונית כדי לשרת תעבוד בצורה מועילה יותר מאשר התערבויות שרק נועדו לשכך את הכאב שהוא גורם. לכן, הוא מציע שהתערבויות שיעזרו לפתור בעיות חברתיות מורכבות יעשו עבודה טובה יותר מאשר כדורים פסיכיאטריים נוכדי דיכאון. הוא שם דגש במיוחד על התערבויות קוגניטיביות או התערבויות שמלמדות כישורים בינאישיים. לדבריו, התערבויות כאלה יאפשרו לאנשים לחשוב על הבעיות שלהם טוב יותר ולעודד אותם לחשוב על פתרון טוב יותר, כלומר ילמדו אותם להשתמש טוב יותר ברומינציה - בעוד שכדורים רק ישככו את המצוקה. בנוסף, טוען הולון, ברגע שאנשים יפסיקו לקחת את הכדורים, הם יחוו חזרה של הסימפטומים הדיכאוניים, משום שהדרך שבה הם מבצעים רומינציה לא השתנתה.
מה דעתכם/ן? האם הגיע הזמן לחשוב על רומינציה, במקום כעל סימפטום של דיכאון - כעל כלי שכדאי לנו ללמוד לאמץ, לשכלל ולשפר?
