אז למה בעצם לדבר על ברונו? מחשבות על הסרט ״אנקאנטו״
גלי נאור זידמן | 20/3/2022 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
יום שבת, מחפשים בילוי משפחתי. מפה לשם מוצאת את עצמי עם הילדים ובן הזוג באחד ממתחמי הקולנוע העמוסים. חוככים בדעתנו, מתלבטים, ובוחרים ב"אנקאנטו". הגעתי בלי יותר מידי ציפיות, בכל זאת סרט מצוייר שזור בלא מעט שירים, אסקפיזם קליל, אבל האמת – מודה ומתוודה – הופתעתי ונהנתי מכל רגע. ולמה אני כותבת על זה?
כי מדובר באחד מסרטי דיסני הטובים בעיניי, שמעבר לאנימציה המשובחת, מציעים תוכן משמעותי, שיכול בקלות לעורר שיח עמוק עם הילדים על נושאים מהותיים – שייכות וייחודיות, קנאה, פגיעות, אהבה, אשמה ותיקון. בקיצור, "חפירות".
הסרט, שעלה לאקרנים לפני מספר חודשים, מגולל את עלילותיה של משפחת מדריגל הקולומביאנית. לפני שנים רבות קיבלה הסבתא אבואלה נר מיוחד וקסום, שבזכותו כל בני ובנות המשפחה זכו לכוחות מיוחדים. אותו נר גם יצר עבורם את הבית הקסום שהם גרים בו, הקאסיטה, שיכול לזוז ולהתנקות לבד. הלוואי עליי. הכוחות המיוחדים של בני ובנות המשפחה שיפרו משמעותית את חיי התושבים.ות בעיירה בה חיו, וגם הקנו להם מעמד מיוחד. בתוך המשפחה הזו ישנם שני יוצאי דופן – הדוד ברונו, ומיראבל. הדוד ברונו, עליו כמובן לא מדברים, ניחן בכח לראות ולנבא את העתיד. ברגע שניבא נבואת פורענות באשר לעתיד כוחות בני המשפחה– הוא נעלם, ונודה מהמשפחה. בנוסף, נכדתה של אבואלה – מיראבל – היא היחידה במשפחה שלא זכתה בשום כוח מיוחד. כך, בעוד אחותה איזבלה יכולה להפוך כל דבר לפרחים, אחותה לואיזה יכולה להרים כל משא כבד שהוא, ואמה יכולה לרפא באמצעות המאכלים שהיא מבשלת – מיראבל היא, איך נאמר, רגילה. סוג של כבשה שחורה. לאורך הסרט מיראבל מתחילה לחוש ולאתר סדקים בתוך בית הקאסיטה, שמאיימים על כוחות העל של המשפחה. היא זו שיוצאת לחקור את הסדקים הללו, וכן, היא גם זו שמאתרת בין כותלי הבית את ברונו, ולא חוששת ממגע איתו. הזדהות עימו ודאגה לו תורמות בין היתר לתיקון.
אז מה יש לנו כאן בעצם?
עמדה סכיזופרנואידית קלאסית, שרבים מסרטי וספרי הילדים נגועים בה. המשפחה מפוצלת. יש את הטובים, את כל אותם כל יכולים, אומניפוטנטים, "מושלמים", ואת הרעים – מי שחסרים ביכולות ייחודיות, או שחלילה מאיימים על כל הטוב הזה, ועליהם משליכים את הרוע. החוויה המתעוררת מולם היא חוויה רודפנית. אבואלה, שלאורך הסרט גם מתוודעים לחוויה הטראומטית והלא מעובדת בעברה, אינה יכולה לשאת את חרדת הכיליון לנוכח נבואות הזעם של ברונו והעדר כל היכולות של מיראבל. היא אינה רוצה לבוא במגע עם הסדקים מעוררי החרדה, ומשתמשת במנגנוני הגנה שונים ולא יעילים – דוג' הכחשה כדי לדחות את החוויה השלילית. כך, למשל, ברונו הוא זה שנדחק למחבוא מוסתר במרתף הבית, מאחורי חומות עבות ואבק. את האמירות של מיראבל בדבר התפוגגות אפשרית של כוחות המשפחה – מכחישים, והיא מודרת לחדר צדדי בבית. בחדר זה היא מתמודדת עם רגשות מורכבים, עד כדי פנטזיה הרסנית אפשרית לנוכח התסכול והקנאה. היא אוהבת את משפחתה, אך גם קצת שונאת. היא חוששת שהיא זו שעשוייה לסדוק את המושלמות המדריגלית ולסכן אותה.
עם זאת, ולמרות האשמה, מיראבל היא זו שמאפשרת באומץ ובתעוזה לקדם את אבואלה ואת המשפחה כולה לעבר העמדה הדיכאונית – העמדה שלפיה מתקיימת אינטגרציה. היא מאלצת את אבואלה ואת שאר קרוביה להכיר בה ובברונו, להכיר בעצם במציאות הכואבת. כך, בכל אחד מבני ובנות משפחת מדריגל בפרט ובמשפחה בכלל – יש חלקים "טובים", אותם חלקים של כוחות ייחודיים ויוצאי דופן, ובצידם יש גם חלקים אחרים, לא מושלמים, שיש בהם פגיעות ונזקקות. כך – לואיזה לא תמיד חזקה, איזבלה לא תמיד מצמיחה פרחים ורודים אלא גם קקטוסים דוקרניים, וגם בברונו ובמיראבל יש חלקים יפים, ייחודיים ומספקים בצד החלקים האחרים באישיות. רק ברגע שאבואלה ושאר בני ובנות המשפחה מוכנים לקבל לחיקם את החלקים האלה, רק ברגע שנוצרת אינטגרציה – אפשר להתקדם לעבר סוף אמריקאי טוב (לפחות דיו). המשפחה מתחברת מחדש והבית ההרוס נבנה. אמנם הכאב קיים, אבל התחושה היא של שלם מציאותי ומפותח יותר. אז נכון, משפחת מדריגל וכמוה בהקבלה – כל אחד ואחת מאיתנו - מורכבים ומכילים פגמים וחלקיות, ארעיות וסופיות. בשניה אחת יכולים להיסדק קירות המבנים הפנימיים שלנו. בשנייה אחת יכולות לקרוס כל הגנות הכל יכולות, האידיאליזציה ואשליות הנצחיות הייחודית. יחד עם זאת, אנו צריכים לשאת בתוכנו כל העת את הכאב והחרדה מאובדן הקיים. ובצידם, כפי שציינה מלני קליין, קיימת האהבה, קבלת המציאות לאשורה והיכולת להתאבל על מה שאיבדנו. גם על אשליות. וכן, כדאי מאד לדבר על ברונו. וגם לצפות בסרט.
