הצלקות שברגלי אדיפוס: על העדר נוכחותם של מטפלים שעברו פגיעה מינית במרחב המקצועי | פוסט אורח

שפיות זמנית | 7/2/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

הלבבות מתכווצים ותחושות של כעס, פחד וחלחלה מציפות את השיח בימים האחרונים. המחשבה שהיה שימוש במרחב הטיפולי לביצוע פגיעה מינית לא נתפסת והבטן מתהפכת. מעבר למעשה הנוראי בפני עצמו, בזירה המקצועית אני שומעת סביבי זעזוע, שבחלקו נובע מההכרה בכך שפסיכולוג, "אחד משלנו", ביצע מעשה שפל שכזה. על אף הידיעה הכללית שדברים מעין אלו קורים לצערנו, המפגש עם המציאות הזו לא קל. קשה לשאת את המחשבה שפסיכולוג יכול להיות פוגעני כל כך. הדעת באמת אינה סובלת זאת. וכמו במקרים רבים אחרים בהם הדעת אינה סובלת דבר מה, ישנה סכנה של "הפניית עין עיוורת" ((Steiner, 1985 כלפי המציאות.

הפניית העין העיוורת והניסיון ההגנתי לשמר בתוכנו דימוי מקצועי "סטרילי" ("אצלנו זה לא יכול לקרות") אינם בלעדיים לקושי לראות את החלקים הפוגעניים שבתוכנו או את האנשים הפוגעניים בקהילה המקצועית. במרחב המקצועי בולטים גם היעדר ההכרה והיעדר השיח על כך שמטפלים ומטפלות רבים חוו פגיעה מינית. קשה כנראה לדבר גם על זה. כפסיכולוגית קלינית שעברה בעצמה פגיעה מינית, השתיקה הזו כואבת לי לעתים קרובות. על אף התעוררות תנועת הMeToo, השיח הזה כמו דילג על הפרופסיה שלנו. אין כמעט כתיבה אקדמית, תיאורטית או קלינית על כך. על אף שסטטיסטית¹ בכל ישיבת צוות, הצגת מקרה או הרצאה יושב.ת בחדר נפגע.ת פגיעה מינית, הנושא נותר מושתק ושתוק. שתיקה שמבצרת את הבושה דווקא בחסות המקצועיות. כשאני יושבת בהצגת מקרה או בהתייעצות על מקרה ושומעת אמירות כמו: "אחרי הטראומה הנוראית שהיא עברה – מה הפלא שהיא בורדרלינית?!" אני מתכווצת בכיסא ומשתתקת (רק שלא יטילו דופי גם בי, במבנה הנפשי שלי וביכולתי לטפל...).

המפגש עם פגיעות מיניות בקליניקה ובשירות הציבורי הוא כמעט יומיומי, ועל אף ההיעזרות בהדרכה ובטיפול, ישנה חוויה מצטברת של בדידות בשדה המקצועי (שמהדהדת כמובן גם את הבדידות שבטראומה כשלעצמה). לפני כמה שנים קראתי כאן באתר "פסיכולוגיה עברית" סקירה של ימי עיון בנושא פגיעות מיניות בילדות. זכורה לי הנחמה שמצאתי בהתייחסות למטפלים ומטפלות שעברו פגיעה מינית: "הסטטיסטיקה אומרת כי מבין קהל המאזינות והמאזינים של מפגשי ה"ויניקופדיה" יש גם מי שעברו פגיעות מיניות וגילוי עריות. מה פשר השתיקה שלנו אודות זאת? מה החוויה של מי שיושבת ומאזינה לדיון המלומד אודות טיפול רווי כשלים בטראומה מינית? ומה החוויה של מי, שכמו גברת A  נושאת בתוכה ספקות ממאירים ויושבת בקהל על תקן אשת מקצוע מתעניינת? מה זה אומר עלינו שאנחנו שוכחים זאת? מפצלים את המציאות למטפלים ולמטופלים ושוכחים שבמציאות הדיכוטומיות אינן נשמרות כי אם מתערבבות זו בזו, ושאיננו מתעמקים פה בסוגייה תיאורטית, כי אם על עצמנו אנו מדברים" (ורדימון, 2013). הרגשתי שמישהו חושב אותי ומצביע על הפיצול הבלתי נסבל שדווקא אנו, באופן אבסורדי, מחזיקים.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

אדיפוס המלך, בעקבות מגיפה בעירו (מישהו אמר קורונה?), מתחיל במסע גילוי עצמי. הוא מגלה את מה שכבר היה מונח לפתחו זמן רב וקשה היה להתבונן עליו נכוחה. בסיפור המכונן הזה, אנו רגילים שהפוקוס מכוון על גילוי המעשים הלא־מוסריים - הרצח וגילוי העריות, אך למעשה יש שם גם גילוי האמת על אודות הצלקות שאדיפוס נושא על רגליו ומעניקות לו את שמו, גילוי החלקים הפגועים והנטושים. הפרספקטיבה המתרחבת של אדיפוס על אודות עצמו מכילה הן את קוטב התוקפן והן את קוטב הקורבן.

עולות בי תהיות האם הפניית העין העיוורת מקוטב המטפלים הפוגעים והפניית העין מקוטב המטפלים הפגועים קשורות זו בזו. המפגש עם פרשת יובל כרמי מאלץ אותנו להכיר בפוגעים שיש בינינו ולהוקיע אותם. האם יכולה להיות תנועת־ראי בה מכירים בכך שיש בינינו מטפלים שנפגעו פגיעה מינית ולהעז לעשות לכך מקום במרחב? מי יודע, אולי משהו חיובי יוכל לצמוח מהפרספקטיבה המתרחבת על המטפלים שאנו.

ועוד כמה מלים על הבחירה באנונימיות. התלבטתי רבות על הנושא, במיוחד בימים בהם מדברים על "אפקט שירה איסקוב" ועל האומץ של נפגעות להיחשף בפנים גלויות. לצד האפשרות לחולל באמצעות החשיפה שינוי חברתי, אני חוששת שלחשיפה פומבית עלולים להיות מחירים רבים. התעוררו בי הרבה שאלות שעדיין אין לי תשובה עליהן – האם כאשת מקצוע אני רוצה להיות מזוהה דווקא עם הפגיעה שעברתי? האם כשמטופלים יחפשו את שמי במנועי החיפוש, אני מעוניינת שהמידע הזה על אודותיי יהיה נגיש להם? אינני מהמרבים ומהמצודדים בחשיפה עצמית בטיפול. ומלבד ההתלבטויות כמטפלת – האם כאישה בעולם החשיפה הזו תעניק לי ריפוי או להיפך? אלו שאלות שעוד אין לי תשובה ברורה עליהן בתוכי (ונושאים של בושה, הסתרה וסוד מן הסתם שייכים גם הם לעניין). במהלך הכתיבה הדהד בי השיר הבא של שלמה טנאי:

"לא לומר את הכל;

גם העץ אומר רק גזע ועלים

ומשאיר שרשים באפלה

 

לא לעבור כל הגבולות;

גם אלוהים מספר רק שמש,

ירח וכוכבים

ומשאיר יקומים

מעבר למכאובי-הדעת.

 

לא לפרוש את האדם עד תום."

(שלמה טנאי, 'להשאיר', מתוך "עד שהגיע היום")

בקונפליקט בין החשיפה ו"תיקון העולם" לבין רצון להגן על העצמי הפרטי והמקצועי, הבחירה לפרסם באופן אנונימי היא כרגע הפשרה הסבירה בתוכי גם להנכיח את הנושא במרחב הציבורי וגם לשמור על עצמי. אולי בהמשך אבחר אחרת. אולי מטפלות ומטפלים אחרים יבחרו אחרת כבר בעת הזו.

הערות

1. נתונים סטטיסטיים מארצות אחרות מראים שבקרב בעלי מקצועות טיפוליים, שיעור הנפגעים אף גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. מתוך: Pearlman, Laurie A., & Saakvitne, Karen W. (1995). Trauma and the Therapist: Countertransference and Vicarious Traumatization in Psychotherapy with Incest Survivors.

מקורות

ורדימון, ש. (2013). זו ששותקת בתוכנו - סקירת מפגש הויניקופדיה החמישי. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2997

Steiner, J. (1985). Turning a blind eye: the cover up for Oedipus. International Review of Psycho-Analysis, 12, 161-172.‏