חמלה בימי קורונה / דור כהן
דור כהן | 12/3/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
סופסוף הצלחתי לגבש מחשבה על הקורונה.
עד עכשיו בעיקר חוויתי את עצמי מגיב לזה, ושמתי לב לדברים. שמתי לב שלפעמים נדבקתי קצת בבהלה. פעם ירדתי מהאוטובוס כי התיישבו לידי תיירים ספרדים. שמתי לב לרציונל שאומר, זה לא שאני חושש להדבק כמו שאני חושש משבועיים בידוד. לעצמאי זו מכה קשה כמובן... לפחות זה מה שאני אומר לעצמי ולאחרים.
עם זאת, נדמה שיש בקורונה משהו תת קרקעי יותר, וקולקטיבי יותר. מסוג האירועים שרגשות הפנים והחוץ מתערבבים. אנשים מדברים על פחדים, על פנטזיות של השתבללות ושקט, על כך שהזיהום בסין פחת והרבה זיהום נמנע בגלל ביטול טיסות, על כך שאנחנו כולנו נלמד מזה ונתקרב אחד לשני... הגלובליות מצד אחד מפחידה ומאיימת, ומצד שני מביאה תקווה לריפוי. כמו כל מחלה, למעשה, אבל ברמה הקולקטיבית. פורים כזה מבואס בתל אביב אני לא זוכר מאז שאני פה, כולל תקופות של פיגועים. הרבה שיחות לא מצליחות להתרומם לאורך זמן בלי לחזור ולדבר על זה. לאנשים קשה לתכנן חופשות וטיסות, שמעבר לתוכניות קונקרטיות אלה דברים שכמובן נותנים לנו הרבה דלק ביומיום.
אני חושב על מיתוסים חזקים שעובדים פה בתת התודעה הקולקטיבית שלנו. מיתוס המחלה שקוטלת את כל המבוגרים, ועכשיו הצעירים שולטים, למשל. או סתם, הדבר השחור.
וגם על כך שהתקופה שאנחנו נמצאים בה מוכרת לכל הדעות כתקופה משוגעת עוד הרבה לפני הקורונה. תקופת קיטוב, זרות ומאבק ברחבי העולם, של זוויות חדות, של האשטגים וסימני קריאה.
ובעיקר, אני חושב על זה שכל אחד מאיתנו חווה מול הערפל הזה את מה שהוא צריך לחוות. את מה שהוא מקווה בליבו, מול המציאות היומיומית הלא מעורפלת, לכאורה. מי שמבקש חיבור, רואה הזדמנות לחיבור. מי שמבקש לסגת, רואה הזדמנות לנסיגה. מי שצריך להרגיש קורבן, או פחד, או צדקנות וטהרנות, נבדלות... לכולם יש פה מקום, בתוך חוסר הוודאות הקולקטיבי המאיים הזה.
השורה התחתונה שאני בוחר לי אם כך, היא חמלה. חמלה למי שמתמודדים בהומור, חמלה למי שמתמודדים באמצעות בידוד מראש, חמלה למי שכועסים, חמלה למי שקוראים ווינט עשר פעמים ביום, חמלה למי שמפחדים פתאום מחברים שלהם. כל אלה הם אני.
