מהחטא עד הסליחה
רות נצר | 28/9/2020 | הרשמו כמנויים
"מי, מי אתה שקורא לי?" ( לאונרד כהן)
החטא הוא מונח של השפה הדתית. אנחנו מדברים על טעות, שגיאה, כשל, מעשה לא ראוי – ועל מעשה עוול ומעשה רע (בהקצנה הוא פשע).
אנו מבדילים בין מה שנעשה בכוונה לבין מה שלא נעשה בכוונה.
בין מה שנעשה בלי התכוונות מודעת לבין מה שנעשה בהתכוונות ואף במזיד.
ראשית יש להבחין ולמיין בין ההיבטים האלה בכל מעשה שמציק לנו, שנעשה כלפינו או שאנו עשינו.
ולהבחין בין מעשה פוגעני בעליל לבין מידת הפגיעות שלנו שגורמת להיפגע ממה שאין בו פוגענות בהכרח.
בשפה של פרויד הרע הוא ביטוי של תכונות האיד – עולם היצרים והדחפים הגולמי.
בשפה של יונג זה הצל, התכונות הנחותות בנפש, לעתים בלתי מודעות, שנוטים לדחות מעצמנו.
הרע הוא ההקצנה של הצל והוא חציו האפל של העצמי הכולל את הטוב והרע כאחד.
בראשית הקיום האנושי, בספור בראשית האדם אוכל מעץ הדעת וכך מבדיל בין טוב ורע, וכך קיבל את המתנה הגדולה של היכולת והכורח-המשימה-הציווי להבחין בין הטוב והרע במעשיו ובמעשי הזולת. הפרדוקס הוא שהמעשה החשוב הזה של התפתחות התודעה נחשב לחטא עליו האדם נענש.
התפתחות תודעת המצפון-המוסר הכרחית להתפתחות תודעת האני ומימוש העצמי.
תודעת המצפון כוללת את המוסר הערכי ביחד עם האמפתיה הרגשית הבין-אישית.
פרדוקס נוסף הוא שמייד אחרי כן מתבצע החטא של רצח קין ואחר כך מלאה הארץ חמס של פשעי האנושות. ומאז נוצר הצימוד בין חטא ועונש.
תודעת החטא מביאה לרגשי אשמה ובושה, שקיומם הכרחי כי הוא המאפשר דחף לתהליך של תשובה, ומאפשר את עבודת התיקון והשינוי הפנימי.
התהליך כולל : וידוי, חרטה, ענישה, כפרה, סליחה, חנינה, תיקון, תשובה ועשיית טוב.
עבודת התיקון מתחילה בהבחנה בין חטא בין אדם למקום - בין אדם לאלוהיו, לבין חטא בין אדם לחברו. בעולם החילוני חטא כלפי הזולת הוא כביכול החטא העיקרי, והתובע את האדם הוא הסופר-אגו ( לפי פרויד), סמכות פנימית שהיא פרי הסמכות החברתית, שקובעת את הטוב והרע ואת הענישה. יונג מדבר על ארכיטיפ האב כסמכות פנימית שממונה על הערכים והחוקים.
למעשה קיים גם חטא בין אדם לבין עצמו הגבוה, אלוהיו הפנימי, שהוא עולם המצפון-המוסר, שיונג האמין שהוא מולד בנו ואינו פרי החברה.
העצמי הגבוה תובע את האדם לתקן את עוולותיו, ולא רק כלפי הזולת אלא גם כלפי עצמו. בכל עברה מוסרית כלפי הזולת אדם גם חוטא כלפי עצמו הגבוה, ובנוסף לכך קיים גם חטא כלפי עצמו כאשר האדם מזניח את צרכיו החשובים למימוש עצמו ולשמירת ערכו בעולם.
אדם עשוי להיות בעל סופר-אגו מחמיר, תוקפני כלפי עצמו, מעניש את עצמו, ואף שונא עצמו, פוגע בעצמו על ידי ענישה עצמית של רגשות שליליים או פיתוח מחלות ודכאון. זו אשמת יתר ולעתים אף אשמה מדומה. במקרה כזה העבודה עם האדם היא על ריכוך הסופר אגו, שכוללת הכרה ש"אין צדיק בארץ אשר לא יחטא" (משלי, יא, לא), ומכאן אי נמנעות החטא, שנובע מעצם קיומו של הצל בנפש; והצל הכרחי כי הוא מקור תכונות האדם שמאפשרות מילוי צרכים יסודי ומימוש עצמי. להכרה בצל כפוטנציאל של חטא והכרה בחטא עצמו יש גם תפקיד להפוך את האדם לצנוע יותר.
מאידך אדם עשוי להיות עם מוסר אישי בלתי מפותח, בדרך כלל זה כרוך בפונקציה רגשית לא מפותחת, ואז המוסר אינו מהווה עבורו מצפון אישי ודחף לשינוי. אדם כזה מופעל בהתאם לסופר-אגו הקולקטיבי של החוק החברתי כדי להימנע מעונש מהסמכות החיצונית ואין בו תחושת אשמה.
אריך נוימן מבחין בין המוסר הקולקטיבי הישן של התרבות לבין המוסר האישי האינדיבידואלי שהאדם מתבקש לפתח בהקשבה לבת הקול הפנימית שלו.
יש אנשים שהעבודה איתם היא על הקשבה לבת הקול האישית של מוסר-ורגש ופיתוח תודעת אשמה.
כשאין הכרה באשמה משליכים את האשמה והרוע על מישהו בעולם. כך נוצר השעיר לעזאזל שהוא אדם אחר במשפחה, בחברה או בן מיעוטים, ואז מאשימים אותו ברע וגם עושים לו רע כעונש. כך מתרבה הרע בעולם.
כמו כן הרע מושלך בתרבות על האל הרע, שהוא הסטרא אחרא או השטן, או המפלצת.
שעיר לעזאזל אחר הוא החיה שמקריבים כקורבן אשם וחטאת כדי לכפר על חטאים ולהימנע מעונש.
השלכת הרע או העונש על שעיר לעזאזל לא מאפשרת לקיחת אחריות ומהפך-תיקון פנימי.
התהליך המתבקש הוא מאשמה אל תודעת אחריות ולקיחת אחריות.
התחלת תהליך התיקון הוא בווידוי. המוכנות של האדם להכיר בינו לבין עצמו בחטאו, ובשלב הבא זה להתוודות לפני אדם אחר שיכול לקבל-להכיל את החטא ולאפשר לאדם לקבל עצמו עם חטאו אבל גם להפוך אותו מנוף לשינוי.
המטרה היא כפרה, הסרת אימת החטא והאשמה, והיא כרוכה בסליחה כלפי מי שחטאנו כלפיו וסליחה-חנינה לעצמנו החוטא.
הווידוי בנצרות מאפשר כפרה על ידי מתן כסף לכנסיה או אמירת תפילות, ואין בה תהליך של שינוי פנימי.
הווידוי המאפשר שינוי כולל חרטה. בלי חרטה אין שינוי. השינוי מתאפשר כשהתהליך מוּנַע ממצפון אישי ולא מפחד העונש.
הווידוי והחרטה מוליכים אל הפיכת מידת הדין המענישה והמחמירה של הסופר אגו אל מידת החסד. מהפך זה הוא מעבר מארכיטיפ האל/אב הנורא העריץ אל ארכיטיפ האל/אב הטוב. מההיבט הגברי של הצדק אל ההיבט הנשי של אמפתיה, רחמים, חמלה וחסד.
המהפך הוא בנפשנו. מהפך בתפיסת האל ומהפך ביחסנו אל עצמנו.
בתפילת יום כפורים אומרים שבע פעמים במהלך התפילה את דברי משה לאלוהים:
ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה (שמות ל"ד). כל זה כדי לשנות את מידת הדין של האל למידת החסד.
כמו שבני ישראל הקיפו שבע פעמים את חומות יריחו כדי להפילן כך אומרים שבע פעמים את מידות האל הרחומות כדי לרכך את חומותיו וכדי שיפנה אלינו את מידותיו הרחומות.
יונה הנביא ברח מציווי האל לשנות את מידת הדין לרחמים ובסופו של דבר יונה עבר מהפך וחזר בו.
זלדה כותבת:
"יונה הנביא שדרכו אל אלוהים
מלאה בריחות
בתוך מים זועמים
יבקש עליך רחמים
ועלי
ועל כל הטובעים"
(כי האור שעשועי. מתוך פנאי-הכרמל האי- נראה. הקבוץ המאוחד. 1973. עמ 102)
במסכת ברכות מסופר:
"תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ד' צבאות שהוא יושב על כיסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך ותתנהג עם בניך במידת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. (דף ז ע"א).
בספור הנוגע ללב הזה, האל זקוק לכהן הגדול כדי להשתנות, הוא זקוק לשינוי בלב האדם. בלי שינוי בנפש האדם לא ישתנה דימוי האל שלנו. זה מהפך הלב של צלם האל בנפשנו.
בחסידות מי שעושה תשובה באמת עוונותיו נחשבות לזכויות, כי הביאו אותו למהפך הלב.
ובנוסף לכל אלה התיקון המלא אינו מסתיים במהפך הלב אלא במעבר מעשית הרע אל עשית טוב כמעשה של תיקון בעולם, כדברי הפסוק: "סור מרע ועשה טוב" ( תהלים לד טו ).
