על התערוכה של אנסלם קיפר במוזיאון תל-אביב
רות נצר | 12/11/2011 | הרשמו כמנויים
מלכתחילה, לפני בואי לתערוכה ידעתי שמדובר ביצירות בגודל ענק ותהיתי איך אחוש ניכחן. נזכרתי שכשבקרתי במצרים במקדשי הענק, ובקתדרלות מסוימות בארופה, הגודל המונמנטלי של המבנים העביר אלי תחושת עוצמה. אבל עוצמה של מי? דומה בעיני שהשאיפה לממדי הענק מבטאת את כפילות הנפש האנושית, שמחפשת מחד לחוש את הטרנצנדנטי, הגדול מכל, האלוהי המעורר יראה הוד ושגב, שלעומתו האדם כה זעיר וחסר חשיבות; אבל מאידך, הממדים הענקיים מבטאים גם את מאוויי האדם להיות עצמו בצלם האל הגדול מגדול, להיות האדם שמסוגל להשגי ענק טכנולוגיים, להמריא לחלל, לבנות היכלות עצומים, שהשאיפה האינסופית שלו לכוח, השג, עליונות וכיבוש מנסיקה אותו אל על לטובה ולרעה.
התרבות היהודית-יוונית חרדה מפני התנשאות האדם מעבר לממדיו, ומענישה אותו על כך. זה הספור של מגדל בבל. היווניים ניסחו זאת במושג ההיבריס, של גאוות יתר של האדם שמנסה להידמות לאל, עליה האדם נענש.
אבל בתערוכה של קיפר לא חשתי שממדי הענק חורגים ממשמעותם להנכיח את העוצמה שביקש לבטא. לא חשתי את הגרנדיוזיות של האמן, אלא דבר אחר שלא ידעתי מהו. ניסיתי להבין מהו הדבר הזה שעורר בי משיכה ודחיה כאחד.
קיפר משתמש בחומרים מתכלים של בוץ וקש וענפים ביחד עם צבע גלמי. הוא משתמש במוחשי ביותר ובחומרי ביותר ומתוכם להמריא אל הטרנצנדנטי, כשהוא מבטא זאת בתנועת תלמי השדות החרוכים, כעין שדות מוות ושלג, לקראת נקודת המגוז במרכז האופק, או בתנועת המבט למעלה אל ההר. והכל רווי באסוציאציות של חורבן ושואה, ביחד עם התייחסות לשירי פאול צלאן (משורר יהודי שורד שואה שהתאבד בסופו של דבר) שמקונן על השואה.
כנגד כוחות ההרס הנוראים של השואה, קיפר מבקש לייצר כוחות תיקון, והוא נאחז לשם כך בשימוש המכוון, המודע והמפורש שלו בסמלים העתיקים של האלכימיה והקבלה. בכך הוא הולך בעקבות האלכימאים הנוצרים באירופה שהסתייעו בסמלי הקבלה מתוך אמונה בכוחם המאגי והמקודש. וכל זה כדי לבטא את הארכיטיפ של תחיה אחר המוות, התחדשות לאחר השריפה (ספרים שרופים), 'תיקון' לאחר שבירה (זכוכיות שבורות, בעבודה ששמה 'שבירת הכלים'), וחבור ניגודי החומרים האלכימיים כדי להפוך את העופרת לזהב ולייצר חיים חדשים. ואולי לשם כך הוא נזקק לממדי ענק, כדי להזדהות בעצמו עם ממד התחיה ולהיגאל מכוחות ההרס, ולהעניק ממשות ועוצמה לכוח היוצר שלו כנגד הבליה וההרס של חומרי עבודותיו שלו.
תורת שבירת הכלים והתיקון נוצרה על ידי האר"י אחרי גרוש ספרד, כביטוי לשבר העם היהודי ולתקוות התיקון העתידי שלו. האלכימיה היא פרי הרצון להתמיר את המוות לנצח האלמוות, והגרנדיוזיות האנושית מתמיד הינה פרי קטנותנו, וחרדותינו מפני היותנו כחציר נובל, וכחרס הנשבר.
האם הדחף הגרדניוזי של ההשתלטות הנאצית על העולם לא נבע מאותו פחד עצמו? הלא גם הם חיפשו סמלים עתיקים מקודשים כדי לאשש את כוחם. מהו צלב הקרס שאימצו לעצמם אם לא סמל רוחני הודי עתיק של השלמות הנצחית של השמש?
ואחרי כל זה שאלתי את עצמי – אבל היכן הוא האדם? בכל עבודותיו של קיפר יש מרחבים ריקים מאדם, נופים וסמלים: תיבת נוח, שערי עזה, ספרים שרופים, גזרי עץ ומלים כתובות. הכל מופשט וסמלי. רק בעבודה אחת רואים דמות אנושית, זו של האמן, ששוכב פסיבי על גבו ומגופו צומח צמח החיים. יש גם עבודה אחת של דמויות נשים כביכול, שאינן אלא יצוגי דמויות מיתיות והן נטולות ראש. למעשה אין בכל העבודות הענקיות האלה דמות אנושית להיות שם לעשות את התיקון עצמו. אדם שייקח על עצמו לתרגם את הרעיונות הסמליים לחיים עצמם.
