הרהורים על פרשת השבוע: פרשת בא
רות נצר | 20/1/2013 | הרשמו כמנויים
בסוף השבוע האחרון השתתפתי בפסטיבל שירה – 'ימי שירה במדבר' בשדה בוקר. התבקשתי להשתתף בפנל על פרשת השבוע, בהתייחסות פואטית לפרשה.
אשתף כאן בהרהורים שלי על פרשה זו שבה משה נשלח אל פרעה, וכל ספור מכות מצרים.
*
בפרשה זו אלוהים קובע שחודש האביב, שבו חל הפסח, יהיה החודש הראשון בלוח העברי. חודש ראשון כראשית זמן חרותנו. בפרק יב 1 נאמר כך: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". אמירה זו סותרת את העובדה שראש השנה הוא ראשית השנה העברית.
עולה בדעתי חשיבות הדבר היא שהמיתוס היהודי מעמידכאן מיתוס חדש כנגד המיתוס היווני, שבו בכל אביב יוצאת פרספונה מהשאול אל פני האדמה ומביאה את הצמיחה והפריחה. העליה מהשאול היא תחייה שמקבילה ליציאה לחרות. במקום מיתוס יווני נשי מועמד כאן מיתוס יהודי גברי. במקום המיתוס היווני שמתאר תהליכי טבע והתחדשות בטבע, היהדות מעמידה התחדשות רוחנית של יציאה מעבדות נפשית לחרות נפשית-רוחנית. בנוסף לכך, המיתוס היהודי מעמיד כאן מיתוס שיעמוד כנגד מיתוס אחר לעתיד לבוא, של ישו שמת וקם לתחיה בפסחא.
*
לא קל לי עם הפרשה הזו. אלוהים מעיד על עצמו שהוא מתעלל במצרים: "את אשר התעללתי במצרים".
החוזק הוא מוטיב חוזר שוב ושוב כהדגשת כוחנות:
"ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ" (שמות יב,33).
ויחזק ה את לב פרעה. (שמות יא,י).
ומאידך תאור חוזק יד ה' בפרשה זו:
"כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם"
"כי ביד חזקה הוציאך ה ממצרים"
"כי בחוזק יד הוציאנו ה'"
ומשפט זה גם סוגר את הפרק.
יש כאן הדגשת היחיד והרבים: הוציאך והוציאנו.
את השימוש ביד החזקה אנחנו פוגשים בספר 'היד החזקה' של הרמבם, שהוא שמו של ספרו החשוב 'מִשנֶה תורה'. הרמב"ם קרא לספרו בשם 'משנה תורה'. הראב"ד מתח על הספר ביקורת חריפה, ובין השאר על שם הספר 'משנה תורה'. טענתו הייתה שיומרני מצדו של הרמב"ם להחליף בספרו את כל הספרים שקדמו לו. מסיבה זו, נפוץ יותר השימוש בכינוי הנוסף של הספר – 'היד החזקה' על שם ארבעה עשר (י"ד) הספרים הכלולים בו. הרמבם מעביר את ממד היד החזקה אל ההלכה. מהכוח הפיזי שמודגש ביד החזקה של האל במצרים אל הכוח הרוחני.
שם ספרו של הרב"ם 'היד החזקה' לקוח מהפסוק האחרון בתורה, בסיום ספר דברים: "ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול, אשר עשה משה לעיני כל ישראל". מעניין שפסוק הסיום של התורה מעביר את כינוי היד החזקה מאלוהים למשה. משה עושה מעשים בשם היד החזקה של האל. אולם כשהוא מכה על הסלע במקום לדבר אליו, נראה שהוא מייחס לידו שלו כוח יד חזקה, או שהחשש הוא שבני ישראל ייחסו למשה את הזרוע החזקה, ולכן משה נענש.
*
תמוה בעיני למה נזקק האל למכות מצרים ולכוח הפיזי המתעלל כדרך להפגין לפני פרעה ולפני בני ישראל את כוחו. יתכן שהאל מדבר אל העם בשפה זו שהוא מסוגל להבין בשלב ההתפתחותי שהוא נמצא בו אז, שהרי התברר שהעם היה מחויב לארבעים שנה במדבר כדי להיות ראוי לקבלת הממד הרוחני של האל.
האם שפת הכוח לא ממשיכה כיום בין עמים? עדיין לא נגמלנו מהפגנות הכוח כאמצעי להוכיח את צדקת קיומנו?
להפתעתי מצאתי בשיר שלי את המטפורה של מאבק כוחני בתוך תהליך של נסיון להתעלות נפשית:
דמדומים
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ הַמְּקֻבָּלִים
שֶׁיֵּשׁ לְהִכָּנֵס אֶל תּוֹךְ הַיֵּצֶר הָרַע
כְּדֵי לִגְאֹל -
כָּךְ אֲנִי נִכְנֶסֶת בִּגְבוּרָה אֶל דִּמְדּוּמֵי עָרְבַּיִּם
הַמְּדַכְדְּכִים
מְנוֹפֶפֶת בְּחַרְבִּי
כְּנֶגְדָּם
לְהַפְתָּעָתִי
הֵם נִכְנָעִים מִיָּד.
פּוֹתְחִים דַּלְתָּם.
הַשֶּׁמֶשׁ מְדַמֶּמֶת
אֶת סוֹדָם
ושיר אחר שגם הוא עוסק בכוח האלוהי במטפורת כוח היד:
אל נא
אִם נָא מָצָאתִי
חֵן בְּעֵינֶיךָ
אֵל נָא רְפָא
וְאַל נָא בְּחֹזֶק יָד
וְאָנָּא בְּכוֹחַ
גְּדֻלַּת יְמִינְךָ
*
איך אפשר לכתוב על מכות מצרים אחרי שירי 'מכות מצרים' של אלתרמן?
אי אפשר.
ובכל זאת מטפורת מכות מצרים כנגד פרעה המתעקש, כדי להכריח אותו לשלח את העם לחרות, עלתה בי, ונכון יותר הכתה בי, בעוצמה כאובה, לפני שנים אחדות, בעת שאמי התייסרה בסוף הדרך, וראיתי את עקשות הגופנפש שמסרב לשחרר את הנשמה לדרכה. וכך כתבתי:
מכות מצרים
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם
מַלְאַךְ הַמָּוֶת הִשְׁתַּהָה.
עִקֵּם עַיִן. פָּסַח עַל בֵּיתֵךְ.
נָתַן אַרְכָּה
מַלְאֲכֵי חַבָּלָה
מְיַסְּרִים אֶת הַגּוּף
עַד תֵּאוֹת הַנְּשָׁמָה לָצֵאת
עַד תְּבַקֵּשׁ לָמוּת
כְּמוֹ פַּרְעֹה בְּמִצְרַיִם
הַנֶּפֶשׁ עִקֶּשֶׁת
מְמָאֶנֶת לְשַׁחְרֵר אֶת הַנְּשָׁמָה
מֵעַבְדוּת שֶׁל חֹלִי
אֶל חֵרוּתָהּ
כְּמוֹ פַּרְעֹה
הַנֶּפֶשׁ מֻכָּה שׁוּב וָשׁוּב
עַד תַּרְפֶּה.
עַד תֵּאוֹת לִשְׁלֹחַ
עַד תֵּאוֹת לְהִשָּׁלַח
*
בספר יואל ג, 2, מצאתי איזכור למכות מצרים:
בפרק א הוא מתאר התקפה של מכת ארבה על הארץ כעונש לחטאי העם.
בפרק ג בו יואל מדבר על יום ה' יש איזכור למכות החושך והדם.
אין כאן כוונה למכה אלא לאות לכוח האל:
"ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותימרות עשן: השמש יהפך לחושך והירח לדם לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".
הקישור בין מכות טבע וחטא האדם הוא קישור קדום בחשיבה המיתית של העולם הקדום.
ספורו של אדיפוס מתחיל במגפת דבר בעיר תבי, כשאדיפוס המלך חוקר מהי הסיבה, איזה חטא הביא למגפה הזו, וסופו שהוא מגלה שהוא החוטא.
במקרא – המבול הוא תוצאת חטאי האדם שהשחיתו.
מהפכת סדום ועמורה היא כנראה אחת מרעידות האדמה של השבר הסורי אפריקאי שמתחולל באזור סדום, והוא מקושר במקרא לחטאי אנשי סדום.
האמנם קישור זה קיים רק בעולם הקדום? למעשה כשמדברים על אשמת האדם המודרני בשינויים האקולוגיים הקשים שמתרחשים בימינו, אפשר למצוא הד לחשיבה זו.
גם בחשיבה בת ימינו של האדם היחיד אנחנו מוצאים את השאלה הנוקבת – למה זה קרה לי. מה עשיתי שהאסון הזה קרה לי.
ההבט החיובי של חשיבה מאגית-מיתית זו, שבה האדם והטבע הם חטיבה אחת, היא שטמונה בה גם האמונה באפשרות תיקון ומניעת אסונות על ידי הטבת דרכו של האדם.
*
דבר אחד תמוה מאד תפס את לבי – סוף פרק י:
פרעה אומר למשה: "לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות. ויאמר משה כן דברת לא אוסף עוד ראות פניך"
פרעה מתייחס אל עצמו כאל אלוה, דבר שהיה קיים כנראה באמת במצרים העתיקה, והוא אומר למשה את מה שאלוהים אומר למשה באחת הפרשות הבאות – וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי (שמות לג.כ)
ומשה מציית לשניהם.
האם לכן אלוהים מחליט אז על מכת בכורות כמכה נצחת להראות ש"אדוני הוא האלוהים" ולא פרעה?
המוטיב של המהות האלוהית והדמונית שאסורה במבט מוכרת במיתוסים. לאורפאוס נאמר לא להסב ראשו לאחור אל השאול כך גם לאשת לוט. במיתוס היווני אסור להביט בפני מדוזה שמאבנת את המביטים בה. עוצמה אלוהית-דמונית יכולה לשרוף את נפש האדם כמו השמש. לכן נאסר על איקרוס לעוף גבוה מדי אל השמש אף כי לא שעה לאזהרה.
האנלוגיה בין מבט האל המסנוור למבט השמש מופיעה במדרש הבא:
שאל אדרינוס קיסר (שמשל ברומי בימי מרד בר כוכבא) לרבי יהושע בן חנניה: יש אדון לעולם?
אמר לו רבי יהושע: וכי עולם של הפקר הוא?
אמר לו אדרינוס: ולמה אינו נגלה שתי פעמים בשנה, כדי שיראוהו הבריות ותהא אימתו עליהם?
אמר לו רבי יהושע: לפי שאין העולם יכול לעמוד בזהרו המבריק, שנאמר: ``כי לא יראני האדם וחי``.
אמר לו אדרינוס: אם אינך מראה את פני ה איני מאמינך.
בצהריים העמידו רבי יהושע כנגד השמש ואמר לו: הסתכל בשמש ואתה רואה את ה`.
אמר לו אדרינוס: ומי יכול להסתכל בשמש?
אמר לו יהושע: ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר? ומה השמש, שהוא אחד מאלף אלפים וריבוא רבבות משמשים (משרתים) שמשמשים לפניו – אין כל בריה יכולה להסתכל בו; הקב``ה שזיוו מלא עולם, על אחת כמה וכמה! (כל שכן שאין יכולים להסתכל בו).
והנה שיר שלי על אשת לוט שעוסק ביחס בין הפחד מהמראה האסור לבין משיכה העצומה אל הנומינוזי שמעבר ליכולת הנפש האנושית להכיל; ביחס בין היראה לבין הראיה, מוטיב שמופיע גם בנושא הסנה. בפרשת שמות. "אסורה נא ואראה את המראה... ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוהים"
אֵשֶׁת לוֹט
הַכְּלָל בָּרוּר -
לְהַבִּיט לְאָחוֹר
אָסוּר
אֶל זַעַם הַהֶרֶס
אֶל לֵב הַמַּאְפֵּלְיָה
בַּלֵּב הַפּוֹעֵם
הַבּוֹעֵר הַנּוֹרָא.
הַפַּחַד מְחַלְחֵל -
כִּי יִקְטְלֵנִי
אֵלָיו אֲיַחֵל
ובסיום אביא שיר על מרים, עליה אנחנו שומעים בפרשיה הבאה, אחרי המעבר בים סוף: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאנה במחולות".
כְּמוֹ הַלְּבָנָה
אֶפְסַע בַּלַּיְלָה יְחֵפָה
אֶצְעֲדוֹת קַרְסֻלַּי יְזַמְּרוּ
כְּצִפּוֹרֵי שַׁחַר
כְּמוֹ הַלְבָנָה
אַחְרִישׁ
אֶשְׁתַּקֵּף בַּיָּם
אֶתְעַגֵּל כְּתֹף מִרְיָם.
