אדרת שארגתי משאריות המלים

רות נצר | 24/1/2018 | הרשמו כמנויים

רשימה על ספר השירים 'ברכבת לנהריה' של חגית חוף (הקבוץ המאוחד. 2017.)*

הפילוסופית- בלשנית- פסיכואנליטיקנית ג'וליה קריסטבה כותבת כי לאחר שאלוהים מת נותרה לנו דת אחת: האהבה. חגית היא טרובדורית ששרה שירי אהבה לאהובתה. הפרק הראשון של הספר הוא כעין פואמה רבת פרקים של שירי אהבה שמתקיימים במסע כביכול ברכבת לנהריה. למה נהריה דווקא. לא ברור , הרי זה מסע נפשי. והרי אנחנו כאן בטריטוריה של מטפורות. בעולם העתיק סיפורי מסע הם סיפורי מסע של גברים שנאבקים בדרקון. סיפורי המסע המעטים של נשים בעולם העתיק, מאופיינים במוטיב מרכזי של מסע למען הצלת הדמות האהובה. זה המסע שלפנינו.

מסעו של אורפאוס שונה ממסע הגבר המיתולוגי שנלחם בדרקונים, כיוון שהוא אמן, אמן הנגינה על נבל, וכאמן מסעו הוא כמסע הנשי שמאופיין בכורח להציל באמצעות האהבה; כשהוא מבקש לגאול את האהובה מהשאול, שאול המוות, בכוח האהבה. הפואמה של חגית חוף היא כמו שירתו של אורפאוס לאהובתו אורידיקה, היא כעין שירת השבעה שמאנית סוגסטיבית כשהמשוררת מבקשת להשיב את נפש אהובתה משאול אבלה על יתמותה מאביה, על ידי עולם הטבע, על ידי השירה המפכה בה כנחל שוטף, ועל ידי הויטאליות של זרימת הנחל, ואולי להשיב אף את נפשה שלה, כדי שכוח האהבה, הטבע והמלים ינצח את המוות. ועל כן אינה יכולה לחדול כפי שזרימת הנחל לא תחדל. במובן זה זו שירה אינטימית בין אוהבים שאנחנו כמציצים בלתי קרואים לתוכה ורק נרמזים עליה במטפורות.

השירה, המלים, הנחל, דימויי הטבע, תנועת המסע, האהבה – הם המעורבים ומשתלבים אלה באלה בשירים, כשתנועת השירה ומקצבה חשובים יותר מתוכנה. במובן זה חגית חוף קרובה לרוחה של קריסטבה שמזהה בשפה את חשיבותו של ההבט הסימיוטי: של מקצבים, טונים, תחושות, של שפה תחושתית טרום-סימבולית. שירה כזו "עובדת" על הנפש מתוך ואל טריטוריות ראשוניות לא מודעות, ואינן מתבקשות להתנסח בהגדרות מובנות.

בכל אלה זו שירה נשית מאד. הן בשל מרכיב האהבה המרכזי בה, הן בשל הקשר הבלתי אמצעי עם הטבע, והן בשל האסוציאטיביות והן בשל המרכזיות של הרגש.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

זו שירה שיש בה אמונה באהבה ובמלים. ואולי היא מייצרת את האמונה בה דרך השירה, שלכן נהיית הכרחית כל כך:

"גם המלים שומטות ראשן / עד שוב ההשראה עמה יצאתי לדרכי טרם שחר"; "המלים [...] מסרבות להיות שקופות / הן נחלצות / חומקות / ממני / משננות שוב ושוב / מלות אהבה" ; "המלים שהיום מצופפות בתוכן את הלוטם ואת הקטלב לעמודי שש" ; "שירי אהבה כבר נשרו מתוכי / כשלכת עלעלי אפרסק ורדים"; "איך אגלה לך כי ראיתי אותך ואת השירים / נבראים ממקום אחד" ; "אני עומדת בפיתוי / לא לכסות את עירומך / באדרת שארגתי משאריות המלים".

המלים, השירים והמטפורות של השירה ועולם המיתוס והאגדה הם ישות מעורבבת:

עשי משהו עם המלים שהומות סביבי [...] חבל ההצלה שהן משלשלות לעברי / בדמות מטפורות או אגדות" ; "כשאת היא האביר, הנסיכה, הטירה המכושפת בולעת חרבות מלידה"

המלים הן חלק מהטבע שהתחדשותו המתמדת גם היא משיבת חיים:

"איך אגלה לך כי ראיתי אותך ואת השירים / נבראים ממקום אחד" ; "האור מדייק עצמו מחוץ לקרון הרכבת [...] עד שיפגע במקום / בו מתקיימת שירה",

גם האהובה היא חלק מהטבע:

מדוע את נושאת מעוף צפור / שתיקת מרחבים / שדה נקצר ועץ נכרת / במבט קיומי? / הדיאלוג שלך עם הטבע תופס את זה שבינינו" ; "את מתפזרת בין הנופים ובין המלים / ואני איני יודעת את שורשי / הותרתי אותם סמוך למקום פריחת הלטם" ; "לא יודעת להשיב לך משהו מההתחדשות בטבע / והוא חי אותה בעבורנו"

הנחל שלאורך הפואמה הוא כעין חוט אריאדנה שמחבר בין המוטיבים, ובין האבל והחיים:

"אביך מת ועוד נחל איתן מיטשטש בי לאכזב / מפנה מקום למלים" ; "בחוץ סערה / רצון לטבול במימי נחל מפכה" ; "מחכה לשוב אל שצף הנחל / ששואב ממני את צלילותי וזונח אותה בחורשה" ; "על גדת הנחל הירוק חפשי / שרשי הפרא שלו מעמקי טרם היות המלים / טרם הפסקת לצחוק" ; "הנחל שוצף ללא לאות בעיקר בפתולים / המעמיקים את הירוק לשלל גוונים" ; "בצר לי אני פונה אל שצף הנחל / הוא המנטור שלי / מעשיר אחת לשבוע את הידע הפנימי שלי כאָב / משיב לי פסות חלום כאח".

הפרק השני של הספר הוא קינה על שירה בנקי שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים ועל הפעוט עלי סעד דוואבשה שנרצחו שניהם על ידי קנאי דת. גם כאן שירת הקינה יוצאת מאבל ומבקשת בכוח האהבה לקורבנות ובכוח המחאה על מותם, להשיבם; אל חיי הזכרון, אל התודעה שלנו.

גם כאן המשוררת עסוקה בשאלת כוח המילים: "צנחתי עם מלות השיר / ואין קרקעית לדף. / אני רוצה לכתוב אתכם עלי ושירה [...] ונפתחות בי מלים מסותתות / עגולות / הופכות למצבה" ; "ומתהומות, כמו מכלובים / טפסו ועלו מלים / מוכתמות, מסוכסכות / התבקשו בי לשיר" ; "המלים שלי מתרשלות / שתיקתי [...] מחיה מלות נביאים".

גם כאן עולה נחיצות המיתוס, מאכזב ככל שיהיה: "ולאן נלך בלי מיתוס / ולאן נלך בלי חד-פעמיותכם".

ספר שיריה השלישי של חגית חוף הוא ספר מרגש ועוצמתי.

*הרשימה פורסמה בכתב העת לספרות 'עתון 77'. גליון 398, 2018.