הלל הזקן

רות נצר | 24/5/2014 | הרשמו כמנויים

במסכת אבות פרק ב. משנה ז מסופר על הלל הזקן:

"אף הוא ראה גולגולת צפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון"

ופרושו: על שהרגת נהרגת וסופו של מי שהרגך שייהרג.

במלים אחרות, כל עושה רע יקבל את עונשו.

המשנה הקצרה הזו מהלכת עלי קסם.

למעשה, לפנינו שיר:

אף הוא ראה

גולגולת צפה

על פני המים.

אמר לה:

על דאטפת

אטפוך

וסוף מטיפיך

יטופון"

משנה זו באה בין שני פסוקים של דברי הלל:

משנה ה: הוא היה אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש..

משנה ז: הוא היה אומר: מרבה בשר מרבה רימה. מרבה נכסים, מרבה דאגה. מרבה נשים, מרבה כשפים. מרבה שפחות, מרבה זימה. וכו'

משניות אלה פותחות ב:"הוא היה אומר", ומשנה ו שביניהן נפתחת באופן שונה מהן.

במשנה זו אין הוא "אומר" לקהל אלא מדבר אל הגולגולת.

הפסוק פותח במלה "אף" שמנכיחה ומבליטה ביתר שאת את הפסוק הזה ואת חריגותו ביחס למשניות שלפניו ואחריו.

שתי המשניות עוסקות בהנהגה של מה לעשות ואיך ומה לא, ואילו משנה ו כתובה אחרת מבחינה ספרותית והיא בעלת איכות סיפורית-תמונתית-פואטית. במלים אחרות, פסוק זה נובע מהערוץ החזיוני שבא מהלא-מודע ולא מהערוץ התודעתי הרציונלי המנסח את הנכון ולא נכון. זה פסוק שנובע מרגע של השראה ולא מחשיבה מושכלת.

חלוקת הטקסט לשורות אלה מגלה את הריתמוס הפנימי הפואטי שיש בו.

האיכות הפואטית-שירית של הטקסט נובעת משני דברים: מהתמונה הציורית הסוריאליסטית של איש מדבר אל גולגולת צפה על פני המים, ומהריתמוס והמצלול.

התמונה: אף שמדובר במטפורה, הרי התמונה עצמה בעלת נוכחות עזה וחיה, למרות שגולגולת מסמלת מוות

בתאור הזה הגולגולת בעלת נוכחות מצמררת, והדובר מדבר אליה ומוכיח אותה. האם באמת כך היה? כנראה שראה אותה בחזיונו, שהרי הגולגולת כבדה ואינה יכולה כלל לצוף על פני המים. לכן הגולגולת הצפה אינה אלא מטפורה פרובוקטיבית.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

גולגולת זו מזכירה לי את הגולגלות שהיו נוהגים בימי הביניים להניח על שלחן בבית, כדי שתזכיר לבני האדם את המוות העתידי: הגולגולת היתה מלווה במשפט "ממנטו מורי" – זכור את יום המוות.

הריתמוס והמצלול:

אף הוא ראה

גולגולת צפה

על פני המים.

כאן אנחנו שומעים שלוש שורות מקבילות במקצבן.

בהמשך הוא עוסק ביחס בין מעשה האדם לעונשו, כשהמצלול המשותף של אותיות ט-פ שחוזרות על עצמן ארבע פעמים מגלים את הקשר הפנימי בין המעשה לעונשו.

על דאטפת

אטיפוך

וסוף מטיפייך

יטופו

בחמשת הפרקים של פרקי אבות, שכולם כתובים עברית, מופיע כאן לפתע טקסט בארמית*, ומלבדו מופיע טקסט ארמי רק בסיום המסכת: לפום צערא אגרא. שפרושו - לפי הצער השכר, שגם הוא עוסק ביחס בין מעשי האדם ותוצאתם.

השימוש החריג בארמית מעניק לטקסט תוקף חגיגי, כמו הטקסט הארמי של תפילת הקדיש ותפילת כל נדרי. שתיהן נאמרות בארמית, בשפה קדומה ששומרת את האיכות של הלא-מוכר, הלא-מובן, של המסתורי הגדול. אין אנו חייבים להבין את משמעותן כדי לחוש את עוצמתן. באיזשהו אופן, נראה לי שדווקא בשל האפקט המיצלולי והריתמי של השפה האחרת הלא מוכרת שמקורה במחוזות אחרים וכוחה הפיוטי, ובשל העובדה שהשפה השירית פועלת תמיד על שכבת הנפש הלא מודעת – תפילות אלה משמשות כעין תפילת השבעה בעלת אפקט היפנוטי-מאגי, כמתווכות בינינו ובין הלא-נודע הגדול.

כל ספרות החכמה נאמרת בנוסח של אמירות אקסיומטיות. כאלה הן משניות ה,ז:

משנה ה: הוא היה אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים. ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש..

משנה ז: הוא היה אומר: מרבה בשר מרבה רימה. מרבה נכסים, מרבה דאגה. מרבה נשים, מרבה כשפים. מרבה שפחות, מרבה זימה. וכו'

כל אמירה נאמרת כאמת שנובעת מסמכות עליונה ולא כהשערה או דעה. הלל הזקן הוא אחד מהחכמים שדבריו מצוטטים במסכת אבות. האבות הם אלו שהיו אבותינו וחכמתם נשארת עבורנו כחכמת דורות. ברוב התרבויות יש האדרה של האבות הקדומים. כשנאמר על הלל שהוא הלל הזקן, כבר הוא מתואר כדמות של הזקן החכם המיתי, שמסמל את ארכיטיפ הזקן החכם, שצבר בו לא רק את נסיון חייו אלא גם את חכמת הדורות והוא מורה דרך עבורנו.

נוסיף לכך את העובדה שבטקסט "על דאטפת אטיפוך וסוף מטיפייך יטופו" – השימוש החוזר הריתמי של המלים שכוללות את היפוכן, כמו המעשה שכולל בו את עונשו, מעניקים לו עוצמה סוגסטיבית של דברי אמת מוחלטים ועוצמה של תוכחה נבואית. ואמנם תוכחות נבואיות כתובות כשירה, כמו המשנה הזו.

ודווקא משום כך, עלינו לשאול – האם המשנה הזו היא אמת מוחלטת?

אמירה שקובעת מציאות כאקסיומה שאין עליה עוררין, ומה גם כשהיא מסתייעת באפקטים הפואטיים, עלולה להסיח את דעתנו משאלת התוקף שלה. לכן עלינו לשאול –

האמנם כל מי שנפגע ומת נפגע משום שהוא עצמו פגע?

האם כל פוגע יקבל את עונשו ויפגע משום כך?

ברור שלא.

שמחתי לגלות שגם המפרשים עצמם מעלים תהיה זו.

עניין זה רב חשיבות, שכן אנשי סמכות כריזמטיים לעתים משתמשים לצרכיהם בסגנון דבור אקסיומטי אולטימטיבי, שמעצים את כוח השפעתם על קהל החסידים שנשבה בדבריהם ללא בקורת, ויש לכך השלכות חברתיות ולאומיות מרחיקות לכת.

*

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את הארמית שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי וארמית מאוחרת בספר הזוהר.