שיחה על פרשת וארא
רות נצר | 20/1/2015 | הרשמו כמנויים
אבקש להתייחס לשני מוטיבים מתוך פרשת השבוע* הקודם:
א. ידיעת האל וידיעת שמו.
הפרשה פותחת ב: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ובשמי יהוה לא נודעתי להם".
המלה "ארא" כמו "וירא" שמופיעה פעמים רבות במפגש האל עם האדם הנבחר מכילה בה את הראיה הביפולרית: את ההתגלות של האל המראה עצמו ואת הראיה של האדם את האל.
הפסוק הפותח עוסק במפגש אל-אדם שכולל הן את הראיה והן את הידיעה. על הידיעה – נאמר ש"אדם ידע את חוה" – זו ידיעה כהתוודעות אינטימית שיש בה עוצמה ארוטית-רוחנית.
נודעתי – ביטוי זה מזכיר את ה"דעת" – ה"גנוֹסיס" בגנוסטיקה (כת רוחנית טרום נוצרית) - הגנוסיס הוא ידיעת המקור האלוהי האמיתי של הנשמה, שהוא האור, שידיעתו נסתרת מרוב בני האדם. האור נסתר. כלומר, האור גנוז. אולי זה האור הגנוז? שהרי מסופר במדרש היהודי שהאור הראשוני שנגלה לאדם בגן העדן נגנז מפני חטאו. אסוציאציות לשוניות: גנוסיס-גנוז-גניזה.
השימוש בעולם העתיק במילה דעת אינו מסמן אינטלקט, רציו, חשיבה לוגית של ידיעה, מודעות ותודעה אלא מסמן חווית התוודעות, כשהדגש הוא של תובנת ההארה, או התגלות.
מכל זה משתמע שהמשמעות היא שכשהאל מתוודע בשמו - יש כאן מפגש אינטימי של גילוי סוד המקור האלוהי של הנשמה.
במפגש של יעקב עם המלאך נאמר :
"ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם" (בראשית ל"ב כ"ה-ל )
בספור לידתו של שמשון נאמר שהמלאך אומר למנוח – "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי".
בשני המקרים השם של האל מוסתר מהאדם.
לא רק האל אלא שם האל, השם עצמו, הוא מקודש, גנוז ופלאי. כפי שנאמר בברכה: " ברוך הוא וברוך שמו". ונוהגים לומר: "ברוך השם". השם של האל מתווך והוא כעין מלבוש פלאי שמכסה את האל והוא בעל איכויות אלוהיות בעצמו.
השם מצוי אפוא בתפר הגילוי והכיסוי של האמת הפנימית. כך שם האל וכך שמו של אדם.
לא רק שהאל מסתתר בתוך שמו אלא בתוככי שמותיו הרבים מתקיים השם האמיתי המפורש שהוא עצמו נסתר מידיעה מלאה. וגם אסור להגותו. קוראים אותו אדוני במקום יהוה.
הוא מסתתר כמו שמסופר בזוהר, על העלמה (השכינה) המסתתרת ונגלית ללא הרף, כמו האהובה בשיר השירים.
ועל המקדש נאמר: "המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם בו לשכן שמו שם." כאילו שלא האל עצמו שוכן שם אלא שמו. השם קיים אפוא כישות כמעט נפרדת מהאל.
אפשר להקביל את ריבוי שמות האל – לטענה על ריבוי העצמי בתאוריות הפסיכולוגיות כיום.
כשזלדה כותבת שלכל איש יש שם, היא מציינת את חשיבות השם היחודי של האדם.
ב. ערל לשון וערל פה – על הגמגום
משה טוען על אי כשירותו לייצג את האל לפני פרעה משום שהוא ערל לשון וערל פה. כלומר, מגמגם. קיימת הקבלה סמויה בין ערלות הפה של משה לבין ערלות הלב של פרעה. אכן כשעומדים מול אדם ערל לב נאבדות המלים. הגמגום משתלט.
– גמגום – גם- גם – כמו געגוע גע-גע.
גם-גם הוא געגוע לגעת בזולת. נסיון שוב ושוב לדבר, לגעת.
הגמגום הוא געגוע ללא ניתן להאמר והגעגוע הוא גמגום לקראת הלא ניתן להשגה.
כמו הגעגוע של הלב אל המעיין בספורו של ר' נחמן מברסלב, שלא ייגמר לעולם, כי הוא מקור הנביעה של המעין.
ומשהו בזכות הגמגום -
יוכבד בת מרים כותבת:
"גם השפה היא כאן כבגד
שנח אי-שם מיותר,
כבדה, מגומגמת לנגד
מרחקי גופי הנסער".
(מחצית מול מחצית. הקבוץ המאוחד ומוסד ביאליק. 2014)
כלומר, השפה מגמגמת את מה שיש לנו לומר. הגוף נסער יותר ממה שהשפה יכולה להכיל.
כלומר, שירה היא סוג של גמגום, כי היא מאפשרת לצאת מהדבור הרגיל אל ביטוי שלא חייב להיות קוהרנטי, אלא חלקי, מרמז, מגשש, שבור, חלקי, נע בעקבות המוסיקה.
אהרן אפלפלד כותב בזכות הגמגום בספרו האוטוביוגרפי – ספור חיים –
"לא פעם, בשנות הכתיבה הארוכות שלי, נקלעתי למצוקת מילים ועמדתי חסר אונים כבאותן שנים עלומות, שרציתי לומר משהו על פליאותי ועל חרדותי, אך המילים המעטות שהיו לי לא באו לעזרתי, והייתי נושך את שפתי.
כלום אָזלת מילים היא תמיד חיסרון? לא פעם, בשנים הראשונות של כתיבתי, היה חוסר מילים נכונות גורם לי למחנק ולקוצר נשימה. רק לימים למדתי שמצוקת מילים, גמגום, משפטים מחוספסים, כל הפגמים שמונים בכתיבה גרועה, הם לעתים יתרונות. משפטים רהוטים וערוכים להפליא מסתירים לא פעם נביבות. שפע מילים מסודרות הוא לעתים עודף גולש.
לפרקים גמגום שעולה מתוך מצוקה הוא ביטוי שאוצר אמת. אני מודה למי שיש להודות על שבימי ילדותי שָהיתי בקרבתם של אנשים כבדי ביטוי, שגימגמו ושיוועו למילים נכונות. הם שלימדו אותי מעט על העקה ועל המצוקה וגם משהו על הכתיבה."
המקרא מביא את החסרונות כמו גם את החטאים של דמויותיו. וזאת כדי שלא להעצים אותם כגבורי-על נערצים, וכדי שיהיו לנו מודל אנושי.
לכן יעקב – כמו הפיסטוס – צולע, ומשה מגמגם.
אבל יכולה להיות סיבה נוספת - כדי שלא ישגו בגאוות יתר. כשאדם מודע לפגימויות שלו, כמו גם לחטאים שלו, זה שומר אותו מהתנפחות יתר.
טענת הגמגום של הנבחר לתפקיד שליח האל היא ביטוי לחשש מהתפקיד: ההתנגדות להיבחרות והחשש מפני השליחות הם סימנים של נביא אמת, המהסס לקבלת המינוי ומבטא בכך ממד של צניעות-ענווה שמתבקשת לתפקיד. כי מי ששש להבחר כמנהיג, עלול לפעול ממניעי האגו שלו, של צורך בכבוד, עמדה וטובות הנאה, ואז יהיה מועד לפיתוי להתנהגויות של שתלטנות עריצה וניצול כוחני כלפי העם, בניגוד לנדרש ממנו לפעול למען צרכי העם. הגמגום מונע כריזמה מנהיגותית של כושר רטורי, שעלולים להשתמש בה לעמדת כוח ושליטה. נמיכות הקומה של מי שמכיר את חסרונותיו - מחסנת מפני תחושת כל יכול ומפני גאוות יתר של השליחות הרוחנית.
הנה שיר שכתבתי שעוסק, בין השאר, במוטיב הגמגום:
שִׁיר אֵינוֹ דִּבּוּר אֲבָל דִּבּוּר הִנּוֹ
שִׁיר אֵינוֹ דְּמָמָה אֲבָל
דְּמָמָה הִנּוֹ.
שִׁיר תָּמִיד הוּא סַף.
הוּא אַתְּ. אַתָּה. אֲנִי.
וְהוּא עָנִי
הוּא הִנְנִי
הִנּוֹ וְאֶהְיֶה
גִּמְגּוּם דָּבוּר עַל אוֹפַנָּיו
(ריסים. הוצאת פרדס)
וכך מתברר לנו שהפרשה עוסקת במגבלות המפגש החוויתי עם האל ( אפשרות ידיעתו וידיעת שמו) ובמגבלות המפגש-הדבור הלשוני עם האדם.
*דברים שנאמרו במפגש בית הכנסת על פרשת השבוע ב'ימי שירה במדבר', בשדה בוקר, ב - 16.1.15
