אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

עלון פסיכולוגיה עברית | 9/8/2020 | הרשמו כמנויים

השבוע צוין ט"ו באב, 'חג האהבה', ואפשר לכמה שירי אהבה ודיבורי אהבה להשתחל למסכים שלנו. למסכים הרוויים במילות משבר, פילוג, ושנאה. אנו זקוקים לאהבה כדי לשאת את הקונפליקט, כדי לנשום בסופו של יום עתיר מאבקים, כדי להטען ביש. ספקות ואהבות, כמו שאמר המשורר יהודה עמיחי, עושים את העולם לתחוח.

השבוע באתרנו,  מוגשים לכם באהבה חומרים מקצועיים מגוונים ומעניינים.

בכל מקרה התאבדות ישנם כ-60 איש אשר נפגעים באופן משמעותי מן ההתאבדות, ונקראים בשפה המקצועית "שארי התאבדות" (Suicide-Loss Survivors). אין די מחקר אודות אוכלוסיית שארי ההתאבדות, שמאפייני האֵבֶל שלהם אמנם דומים במידת מה לאלה של מי ששכלו אדם יקר בנסיבות שאינן התאבדות, אך מאידך הם בעלי מאפייני אבל ייחודיים ומורכבים. בשנים האחרונות הולכת ומתבססת הטענה כי אירועים טראומטיים, כגון שכול, יכולים לשמש גם כמנוף לצמיחה ולהתפתחות במסגרת תהליך הנקרא "צמיחה פוסט-טראומטית" (Post-Traumatic Growth). במאמרם המעניין מבקשים ד"ר יוסי לוי-בלז ומור וינטר להפנות זרקור לאוכלוסייה הייחודית של שארי התאבדות ולהבין את המאפיינים והגורמים הפסיכו-סוציו-תרבותיים, המנבאים צמיחה פסיכולוגית בקרב מי שאיבד אדם יקר בהתאבדות.

בעשורים האחרונים, גברה ההכרה בחשיבות הקשר הורה־ילד ובהשפעה שעשויה להיות לגורמים סביבתיים על התפתחותו התקינה של הילד. רבות נכתב על אופן ההיענות של הדמות המטפלת לצרכי הילד כך שיתאפשר לו לפתח את אישיותו, את בריאותו הנפשית ואת יחסיו עם הסביבה. מאידך, מעט נכתב על הפונקציה ההורית המאפשרת לילד לפתח את יכולתו 'להיות לבד' ועל השפעת היכולת הזו על אישיותו וקשריו הבינאישיים. נדמה כי בעשורים האחרונים, וביתר שאת בזמן הנוכחי ('זמן קורונה'), פרקי הזמן שבהם ילדים נמצאים לבד ואפשרותם לפתח את היכולת המהותית להיות לבד פחתו משמעותית. בעז פלק מציג מבט תיאורטי על האופן בו מתפתחת היכולת להיות לבד כחלק מהקשר הורה־ילד, ומדגים כיצד עשויה להיווצר פגיעה ביכולת זו וכפועל יוצא גם פגיעה בשדה הקשר. 

מפגש מתעניינים לתארים שניים בפסיכולוגיה קלינית ברופין | 6 בינואר
לתכניות המוסמך בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה קלינית של הבגרות והזיקנה

ובמדור סקירות המאמרים -  הפרעות סומטיות פונקציונליות (Functional Somatic Disorders) הן הפרעות כמו פיברומיאלגיה, תסמונת העייפות הכרונית ותסמונות כאב כרוני נוספות. בבסיס ההפרעה גורמים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים, כך שנדרשת שיטת טיפול טרנס-דיאגנוסטית על מנת לתת למטופלים הסובלים ממנה מענה מקיף ומתאים. במאמר הנסקר מוצע כי פסיכותרפיה פסיכודינמית מבוססת מנטליזציה ותיאוריית ההתקשרות היא הגישה המתאימה לטיפול בהפרעות מסוג זה. הסקירה מפרטת את שלבי הטיפול המוצע ביחס לגורמים פסיכולוגיים שונים המאפיינים את ההפרעות הללו.

בפסיכובלוגיה:

במדור 'קריאה מודרכת' – מיכל אלפרשטיין, פסיכולוגית בהתמחות קלינית בטיפול יום פסיכיאטרי בי"ח העמק, מטפלת בקליניקה פרטית בחיפה, והעורכת הראשית של 'פסיכולוגיה עברית'. כותבת על 'החיים כמשל' מאת פנחס שדה, שיקר מאד לליבה. "להבנתי, סלידתו של שדה הייתה מהממסד הפסיכולוגי או אולי מהפסיכולוגיה כממסד. אותה פסיכולוגיה ממוסדת רואה בטיפול בנפש האדם, הפראית, הכאוטית, הססגונית והנפלאה, מעשה של נירמול ושל התאמה לחברה. אשתף בציטוט נוסף של שדה, ששוב מצליח לנסח בחדות הבנות נוקבות שנשארו במחשבותיי זמן רב לאחר קריאתן: 'אני חושב שהפסיכולוגיה היא ביטוי לבערות – היא חסרה כל הבנה לערך המסתורי הכמוס בתוך הדברים שעליהם היא מדברת: יסורי הלב, הבדידות, המצוקה, האושר... היא אולי יודעת את כינויהם של דברים, אך לא את ערכם'". 

פרופ' עמיה ליבליך מנצלת את ימי הקורונה לקריאת ספרות יפה וגדולה, וכותבת על 'סיפור פשוט' של עגנון - "כך מתאר עגנון את מחשבותיו של הירשל בזמן התקף השיגעון שהוביל לאישפוזו: 'מכל מקום טוב שלא צעקתי, שאיני יודע אם הייתי צועק כבן אדם או קורא כתרנגול. ואם הייתי קורא כתרנגול, מה היו הבריות אומרים, דעתו של זה נטרפה'". 

ראיתם כבר 'אהבה על הרצף'? לפני כחודש עלתה בנטפליקס סדרת הדוקו-ריאליטי "אהבה על הרצף" (Love on the Spectrum), שעוקבת אחרי מבוגרים צעירים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי בניסיונם למצוא אהבה וזוגיות. הסדרה מציעה מבט קרוב, משעשע ונוגע ללב - אך חף מהתנשאות או מרחמים - על אנשים עם אוטיזם ועל רצונם באהבה, קרבה ומחויבות. זו הזדמנות לראות גם את הדמיון, אבל גם את השוני הרב, בין אנשים שונים על הרצף האוטיסטי, ולהיזכר שעולם הדייטינג אמנם קשה במיוחד לאנשים עם אוטיזם, אבל בסך הכל - הוא די קשה לכולם, נוירוטיפיקליים וא-טיפיקליים כאחד. ומילה נוספת: מרגש מאוד לראות בסדרה את האהבה והדאגה בין האנשים הצעירים הללו להוריהם, שאיפשרו להם לגדול ולהפוך לאנשים שלמים עם עצמם, יחד עם האוטיזם.

ושמואל ברנשטיין מביא לנו שני שירים מאד רלוונטיים לימים הנוראים הללו.

•