על כתיבה בזמן זום, או האם אפשר להכיר בלי להיפגש?
פרופ. עמיה ליבליך | 15/7/2020 | הרשמו כמנויים
אני ממש לא רוצה להישמע כמסנגרת על הזום, שחדר באופן בלתי מתוכנן לחיינו. להפך, בכל מקרה אני שייכת למחנה האנשים שרוצים להחזיר הכל כבראשית, לפגוש במציאות חברים, תלמידים ומודרכים, ואת הזום ודומיו להשליך לפינה חשוכה בזיכרון המחשב. אבל כמי שכותבת המון בכל מיני צורות של כתיבה, ומדריכה ותיקה של קבוצות כתיבה אוטוביוגרפיות, הבוקר אני חושבת על הצירוף המעניין שהתגלה לי להפתעתי: יש משהו בזום שעוזר לכתיבה. יתכן שיהיו מחברי וחברותי המטפלים, שייראו במה שאכתוב כאן גם משהו רלבנטי להם בעבודתם.
המפגש שלי בהדרכה של כתיבה אישית בזום התקיים לאחרונה בשני מרחבים שונים מאוד זה מזה. הראשון הוא בקבוצות הכתיבה "חומר נפש" שאני מקיימת כבר כ-15 שנה בביתי ביפו עם חוה רימון. בקבוצה זו משתתפות בעיקר נשים בגיל 50+, וכן מספר גברים, באותו גיל, ומספר צעירות – בסך הכל בין 10 ל-12 איש. (אגב לשנה הקרובה שתיפתח בספטמבר יש לנו בקבוצות אלה עדיין מספר מקומות פנויים.) השני הוא במסגרת ההוראה שלי במכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה. בקבוצת תלמידות המוסמך שהשתתפו ב'סטודיו' לכתיבת סיפורי חיים (במסגרת התכנית לחברה ואמנויות שאיננה תכנית טיפולית). בקבוצת הסטודיו השתתפו 25 נשים, רובן באמצע החיים, מחציתן יהודיות ומחציתן ערביות. למשתתפות בשתי המסגרות אין כמעט ניסיון קודם בכתיבה חופשית, כתיבת סיפורים המבוססים על אירועי חיים, כפי שהתבקשו לעשות.
בשתי המסגרות המעבר לזום התרחש לקראת סוף מרץ 2020; בקבוצת הכתיבה "חומר נפש" הייתה הכרות קודמת ועמוקה בין המנחות למשתתפות (כולל 2 הגברים, ואני בוחרת לכתוב בנקבה...) ובינן לבין עצמן. הכרות זו נבנתה במפגשים דו שבועיים מספטמבר 2019 ועבור כמה מהמשתתפות – עוד בשנים קודמות. המצב היה שונה לגמרי ב"סטודיו", שתוכנן לסמסטר ב, והתחיל כשבוע לפני פורים. לפני פרוץ המגפה התקיימה פגישה אחת פנים אל פנים במכללה, וזו נועדה להכרות בינינו. ערכנו אותה על ידי משחק הכרות באמצעות חפצים יומיומיים – שלא כאן המקום לפרט. החל מהפגישה שנייה עברנו למפגשים און-ליין, (בפיקוחו של איש המחשבים המחונן שלנו מאיר קירשנר, שבלעדיו לא היה קורה כלום.) קיווינו לחדש את המפגשים הממשיים לקראת סוף השנה האקדמית, אולם זה לא קרה, כידוע. כללית אפשר להגיד שלא הייתה הכרות ביני לבין המשתתפות, אולם הן הכירו זו את זו מלימודיהן בסמסטר הראשון.
בלא לתאר את מהלכי העבודה בשתי המסגרות אני רוצה להדגיש את הדומה ביניהן: בשתיהן מבוסס המפגש הקבוצתי כמעט תמיד על הקראה בקול של מה שנכתב בבית, לפי הנחיות שניתנו. אחרי הקריאה בקול ישנו שיתוף תגובות בלי מתן עצות ובלי פרשנות.
כשנאלצנו לעבור להנחייה מרחוק, היה לי קשה להאמין שהתנהלות הקבוצות תהיה בעלת ערך, ובמיוחד חשבתי שחווית הצמיחה של המשתתפות לא תשתווה למה שקורה בקבוצות הרגילות. אולם, לא זה מה שקרה בפועל. ההשתתפות במטלות הייתה גבוהה מאוד, גם אצל הסטודנטיות. אצל רובן, החומרים שעלו במצב הזום המלאכותי היו מאוד עוצמתיים וגלויים. סודות שמעולם לא גולו בפורום שכזה עלו על פני השטח.
סטודנטית ערביה כתבה לי בעבודת הסיכום בין היתר: "הקורס הזה היה מרתק ומלא בסיפורים. אני תמיד בעד שהאדם צריך לשחרר ולשוחח עם אחרים כי החיים קשים ומלאים בהפתעות – יש ריב משפחתי, ויכוחים בין בני הכפר, רצח, גניבה, מוות. על זה כתבתי במשך הסמסטר, וזה השפיע לטובה על המצב הנפשי שלי." סטודנטית יהודייה כתבה: "למרות היותי לא מהדברניות שבקבוצה, דווקא בקורס הזה הרגשתי צורך לשתף בסיפורים". ואחרת: "בזכותך עמיה נפתח לי צוהר לעולם מופלא בו למילים יש כוח... להתמודד עם חוויות מהעבר שלא כולם היו תמיד נעימות, ולהירפא. מעתה יש לי מחברת פרטית המאפשרת להירפא במעט".
מה אומרת לי תופעה זו? הקבוצה ה'רגילה', שמתכנסת בביתי או במכללה בימים כתיקונם, מפגישה את מעשה הכתיבה, שהתרחש במרחב הפרטי, עם מעשה הקריאה בקול והשיתוף במרחב הציבורי. כאן בתקופת הקורונה נעשה כל המהלך במרחב הפרטי, גם כאשר דמויות נוספות הופיעו על המסך. מצד אחד המקום הבטוח בבית, ומצד שני החסר במגע אנושי קרוב - העצימו את חווית הכתיבה והוסיפו אנרגיה לנכונות וליכולת של כותבות וכותבים. הקריאה בקול בלי הקירבה הממשית אל האחרים היא גם קלה יותר, כאילו הדברים אינם יוצאים החוצה, ובה בשעה מהווה קריאת עזרה לאחרים: אני קיימת, איני רוצה להרגיש כל כך לבד. והתוצאה – הכרות מתהווה כאן, למרות המרחק והמלאכותיות שנכפו עלינו. אז כמו שאומרים תמיד, אולי גם ברע יש לפעמים קורטוב של טוב.
