הרהורים על הקורונה בגיל מופלג
מרים בן-דוד | 4/7/2020 | הרשמו כמנויים
האם אני חיה במציאות חדשה או בעולם של "כאילו" (as if)
אני יושבת בבית קפה במתחם הנמצא על יד הדיור המוגן בו אני גרה, חשופה לרעש ומהומה. מסביבי אנשים הולכים ובאים, רובם עם מסכות על הפנים. חלק מפרצופם מכוסה וקשה לפענח את זהותם.
אחדים צועדים בקצב כאילו ממהרים לאיזה מקום וצריכים להספיק הרבה. אחרים דוחפים הליכון באיטיות כבדה. ישנם לא מעטים היושבים בכיסאות גלגלים, נדחפים על ידי צעיר או צעירה. נשים, גברים, זקנים פחות, זקנים יותר.
מדי פעם עוצרים ומחליפים מילה ביניהם: "מה שלומך? מה שלומך?" וממשיכים בדרכם מבלי לחכות לתשובה. אחדים מתיישבים ביחד ושוקעים בשיחה. כאילו מרגישים שהאינטראקציה בין אנשים מחזירה אותם במידה מסוימת למציאות.
מסביב מתרוצצים ילדים בגילאים שונים, חלקם על קורקינטים או על אופניים קטנים, מלווים ע"י אבות ואימהות. אולי חלקם רק עתה יצאו מבידוד.
בתוך הבית המוגן תמונה דומה. אנשים בזוגות או לבד מתהלכים או יושבים ומשוחחים. חלקם סוחבים חבילות אוכל שקנו או שקיבלו מבני משפחה.
אני מרגישה שאני מביטה בהצגה וגם אני חלק ממנה. האנשים נראים כאילו הם מתנועעים בצורה אוטומטית. משהו בתמונה שנפרשת בפניי לא נראה מציאותי... הכל "כאילו". המבטים מתוך חלקי הפנים, הקולות דרך הכיסוי של המסכה ותוכן המילים היוצא מפיהם.
החרדה, המציפה כל אחד מאחורי המסכה, סותמת לא רק את הפה אלא גם את המחשבה ואת הרגש. התנועות האוטומטיות והחיוך המאומץ משמשים ככיסוי לא רק לחרדה שמציפה אותם, אלא אולי גם למפגש המאיים עם כל מכלול הרגשות שהקורונה מעוררת. אולי זה ביטוי למאמץ של העולם להתנהג כאילו החיים ממשיכים, למרות שהם השתנו לחלוטין מן הקצה אל הקצה.
אני תוהה האם הדיווחים על ריבוי התפרצויות של אלימות, שפוגשים בחדשות, גם מבטאים את התגובות של העולם הרגשי לעולם החדש שהנפש אינה מסוגלת להתמודד איתו?
לאן נגרר עקב אי הוודאות של הקיום?
החיים נמשכים, אך הקרע שנחתך ברקמת חיינו מבלבל כל כך שכל מה שקורה מרגיש לא אמיתי ויש לו הטעם של "כאילו".
אני מביטה מסביב ורואה את התיאטרון הסוראליסטי הזה שגם אני חלק ממנו ומרגישה אבודה.
אני שואלת את עצמי - האם תחושה זו היא תוצאה של גילי המופלג ושל היעדר גמישות החשיבה המתגלה גם בכל מיני מצבים אחרים? האם זהו מקור התחושות שלי? אולי אי היכולת לקבל מציאות משתנה היא אחד הסימפטומים של התקופה האחרונה של החיים, ומה שנראה לי "כאילו" הוא אמיתי? האם ראיית הקורונה דרך משקפיים של אדם בשנות התשעים שלו לא מאפשרת לו כניסה לעולם שהשתנה מהקצה אל הקצה?
