כלי כסף/ שלומית מירון
חברי הקהילה | 29/10/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הייתה לנו דודה אחת. קראו לה אונה. היא הייתה דודה שונה ומיוחדת, בעיקר בזכות אוסף כלי הכסף שלה שסודרו בקפידה על ארונית עץ בסלון ביתה הצנוע. בכל פעם שביקרנו אותה היא עסקה בניקוי כלי הכסף. היה לה מגוון רחב של מטליות מיוחדות, ששימשו אותה לסירוגין בניקוי עדין, זהיר וקפדני של כל כלי וכלי מבין עשרות הכלים שהיו שם.
דודה אונה הייתה אלמנה מאז שאני זוכרת אותה. היה לה ילד אחד שחי בחו"ל ושני נכדים שהיא ראתה רק פעם בשנה, בראש השנה. "אנחנו המשפחה היחידה שיש לה", הייתה אימא נאנחת ומכריחה אותי לבוא לבקר אותה, במקום ללכת לצופים.
אני זוכרת את אימי מציינת בהתפעלות אדירה את מסירותה של דודה אונה לטיפוח הכלים. "לעולם", אמרה לי בתקיפות, מול פניה הסמוקות של דודה אונה, "לעולם לא ימצא אצלה אבק על אחד ממדפי הארונית או על אחד מהכלים." ולה היא אמרה בתדהמה כנה: "איך את מצליחה לעשות את זה?"
דודה אונה הייתה סופקת את כפותיה בהנאה, מורידה את ראשה במעין מחוות צניעות, אך אושרה היה ניכר וגלוי, כמו גם גאוותה.
היינו מתיישבות בסלון על ספה מרוטה. היא הייתה מגישה לנו תה בכוסות ישנות ביחד עם עוגיות פשוטות, ועיני כולנו ושיח כולנו עסק בכלי הכסף, משל הגענו לשם ביקור במוזיאון ולא לשבת אחים גם יחד.
יום אחד מתה דודה אונה. אני זוכרת שהידיעה הזאת הכתה בי עם המחשבה: מי ינקה את כל כלי הכסף האלה עתה. כלי הכסף שאליהם נותבה כל אנרגיית החיים של האישה הזאת. מי יטפל במפעל חייה, מי יעניק לכלים האלה את האהבה ואת המסירות שהיא העניקה להם.
למרות שהתשובה הייתה ברורה, ולמרות שהייתי צריכה לחסוך מעצמי את הכאב הזה, גם אני הייתי שם - ביום שבו סגרו את ביתה, שבוע לאחר השבעה. הקרובים המעטים מחו דמעה והעמיסו חפצים בתיקים שהביאו איתם מבעוד מועד, "כי אחרת הכול ילך לפח."
את הארונית גדושת כלי הכסף פינו בתחילה ביד עדינה, אולם לאחר הרמה של כמה חפצים הסתבר שכאן חסרה רגל, וכאן ידית. "ובסך הכול", אמרה אמי באכזבה, "מדובר בערמת גרוטאות נוצצת. אף אחד לא ירצה את זה. תזרקו לפח. ואת - מה קרה לך, מה את בוכה?"
"אני לא בוכה. יש פה מלא אבק. אני לא מצליחה לנשום."
"אז תצאי. ו... תקחי משהו אם את רוצה.. מציאות גדולות אין פה, אבל שיהיה לך למזכרת. "
על המדפים החצי ריקים עמדו חפצים עלובים, גלמודים, כמו רֻקְּנוּ בשבועיים מכל היוקרה וההדר, ותוך שעה אחת בלבד, כאן אתנו, ספגו עלבון ודלות שלא ידעו מימיהם. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
הרמתי פמוט אחד ומתחתיו זחל איזה רמש. איכס, שמטתי אותו מידי.
"עזבי, צריך להביא לפה ריסוס וחברת ניקיון. אין מה להתעסק עם זה" - כך אימי שניצחה על מבצע הפינוי בגישה מעשית, שקיוותה לשווא להוריש לי.
מהמדף העליון קרצה לי כוס אליהו הנביא. עליתי על כסא, לקחתי אותה, שמתי אותה בתיקי וברחתי.
שוטטתי ברחובות, עוברת מחנות לחנות, מסופר לסופר עד אשר מצאתי את מבוקשי - מטלית לניקוי כלי כסף. הגעתי הביתה ומירקתי את הכוס בנמרצות, בנחישות, דמעותיי ניגרות עליה, עד שהיא מתרצה לבסוף ובוהקת במלוא תפארתה. פיניתי לה מקום כבוד על מדף הספרים, בשכנות לקפקא, לסארטר ולקאמי. לזכרך התם והטהור דודה אונה.
שלומית מירון: http://www.hebpsy.net/s...asp?id=29319
