חדר משלך, או: חדרי הנפש המיותמים בזום

יעל שחר | 21/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

יש לי חדר מקסים, רחב ידיים. רצפתו מצויירת, תקרתו גבוהה. הקירות הלבנים עוד חשופים בחלקם. לאט לאט מתמלאים בתמונות. רק כאלו שאני אוהבת, שאומרות לי משהו. ספרים על המדפים, שלא את כולם קראתי. חומרי עבודה. קישוטים קטנים וביניהם תשורות ממטופלים שסיימו. לפני כמה שנים, כשנאלצתי להחליף קליניקה, מצאתי בחדר הזה מקום שבו אני פוגשת את מטופלי בנחת. באהבה. שם, בחדרי, אני יכולה לחשוב. להרגיש, לקרוא, לכתוב. והכי חשוב – להפגש. גוף פוגש גוף, נפש פוגשת נפש. העיניים לעיתים נפגשות, לעיתים נודדות. ממרחק של כשני מטרים, הכורסאות מונחות זו מול זו. מתחת לחלון גדול, עם ארבעה מפרקים. חלון של פעם. בבוקר פורץ ממנו אור שמש נעים ולא ישיר ובלילה – תאורת הרחוב הדלה, דרך עלוות הפיקוסים שמצלים על הרחוב ומכתימים אותו בעסיס חלקלק ולא סימפטי. כשמכונית משטרה עוברת ברחוב (נדיר) אורותיה הכחולים והאדומים חודרים את חלוני ומנכיחים – יש עולם בחוץ.

אתמול אמר לי מטופל שזה לא אותו הדבר להפגש דרך המחשב. אף שאני מקפידה בשיחות המקוונות לשבת בחדרי ולא בבית, ואני מאפשרת למטופלים לראות בו חלקים מוכרים, זה לא אותו הדבר. קשה לחשוב, קשה לשקוע. "חסר לי להחליף את האוויר כשאני מדבר איתך", הוא אומר. "אני באותו המקום, באותו הבית. קשה לייצר מחשבות חדשות". וגם אני מרגישה כך. חשה שהמחשבות מתערבלות באופן שמסרב לייצר משהו חדש, משהו אחר. ביון קרא לזה "התקפה על החיבורים" (1967). הפירוש, הסכין המדוייקת של המילים שחותכת את המציאות לפרוסות, צריך חומר כדי לפעול, משהו שאותו חוצים. אבל אני, וגם מטופליי, הפכנו לנוזל. המחשבות נוזלות זו לתוך זו. היום הפך למחר, הפיז'מה הפכה לעור שני. קשה לטפח את המראה. אין בשביל מה. מסכות מכסות את הפנים ביציאה מהבית. לא רק המסכה הרגילה, של הבעה קפואה, מסודרת. מעליה מופיעה מסכה כירורגית, כחלחלה או ירקרקה. לאחדים יש מסכה עם פקק נושם. הם, שמצליחים לנשום, גם אם דרך פקק, נחשדים בעיניי כמי שגזלו את המסכה מצוותים רפואיים נזקקים. בכלל, הזולת נחשד בעיניי כמי שגוזל. עמדה פרנואידית זוחלת לתוך היום יום כמו תולעת עקשנית. נלחמת במאבק להיות עם, לבטוח. להיות בתקשורת.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

וירג'יניה וולף, בספרה "חדר משלך" (1929), מסמנת כי מה שאשה צריכה כדי לכתוב הוא חדר משלה והכנסה קבועה. אחותו של שקספיר, לו היתה לו אחות, שווה לו בכשרונותיה, כך היא כותבת, לא היתה יכולה לכתוב יצירה דומה בערכה, כי לא היה לה פנאי, מקום ומרחב נפשי לעשות זאת.

מיד אחרי פרוץ הקורונה התחלתי לחטא את הכורסא בין מטופל למטופל. מחטאת את ידיות הדלתות, את ידי. אחר כך, עברתי לחלוטין לשיחות מרחוק. דרך המחשב. חוסכת למטופל שמגיע בתחבורה ציבורית את הסכנה, מגנה על עצמם, ועלי. לא רוצה להיות עם המחשבה שאני מרעילה אותם והם – אותי. האשמה הכריעה אותי. העומס הויראלי על הפגישות נתן את אותותיו. מהר מאד הסכמתי לפגישות טלפוניות, מקוונות. למדתי ליצר חדרי המתנה וירטואליים, להכניס לפגישה, לתזמן פגישה. לשלוח את הזימון. להתגבר על קשיים בתקשורת, שאינם קשורים לנפש, אלא לדברים מציאותיים. הרחבתי את הפס, הגדלתי את הרשות. התרחבתי - הפכתי ערה לתנועות פנים, למנעד הרגשות שעוברים דרך הקולות.

"היה לי חלום", אומרים לי מטופלים רבים. "אני לא זוכר אותו", אומרים חלקם. "ספרי לי", אני אומרת למטופלת ומתחילה לכתוב את לשון החלום. "ספרי לי כאילו את שם עכשיו. נסי לספר בלשון הווה. מה את רואה? מה את חשה? אל תוותרי על מה שנראה לא שייך". לשון החלומות היא פרטית. מטופלת אחרת דואגת: "האם זה נבואי? זה אומר שזה מה שיקרה?" חלום רע מאד היה לה. אני אוספת את חלומותיהם, כמו היו פנינים שנדלו מן המעמקים הנפשיים. כי אף שהחשיבה הקוהרנטית נפגעת, הנפש החולמת דווקא מתעוררת בהוויה הזויה זו.

אני דווקא מתעוררת מאד מוקדם בבקרים. לקחנו הביתה גור כלבים קטן. הסגר בבית מאפשר לטפל בגור. להיות איתו. משאלה עמוקה, לצד רצון עז לטפל במישהו באופן פיזי. ללבב אותו, להנות מליקוקיו, מכשכוש זנבו. אבל הגור עושה את צרכיו בבית ולמדתי לקום לפניו לצפות פני העתיד, לפני שתחכה לי שלולית גדולה בבית. אולי בשל כך אני לא חולמת. אבל הנפש שלי פעילה מאד, חרדה ורגישה. כאבים פסיכוסומטיים פועלים אצלי כל הזמן. כשאני עובדת בביה"ח, אני חוזרת קצרת נשימה, משתעלת. מרגישה את עצמי חולה ונגועה. השהייה בבית מבריאה אותי. כנראה זו אינה קורונה. אבל לא נבדקתי. כלומר, מודדים לי חום. בכניסה לסופר, לביה"ח. אין לי חום. אני גם מרגישה בריאה. חסרה לי הליכה לים. לטיילת. לראות אופק, להתאמץ פיזית. דברים שלקחתי כמובן מאליו.

חבר היה סגור בחדר, חזר מאירופה. אשתו החלימה מסרטן והוא שומר עליה כך. היה כל כך רחוק ועכשיו הוא קרוב, ועדיין רחוק. תמונה שלו בתום הבידוד עם אשתו ושני בניו בפיקניק בחצר ביתם שמחה אותי כל כך. חיבוק בערב לילדיי מחמם את ליבי. הם מדברים עם חבריהם בטלפון, בזום. לא נראה שחסר להם דבר. אני חושבת על כל מי שלא שפר עליו גורלו והוא תקוע בדירה קטנטנה, עם ילדים מרובים וצעירים, עם בן זוג אלים או לא אהוב. איך ניתן לייצר שם חדר לנפש? או סתם מקום מוגן. חדרי האמבטיה הופכים למפלטם של חסרי המקום. הפרטיות הפכה לנכס נדיר. אני רואה שכנים נמלטים לספסל ברחוב, להרחיב את נפשם. חמושים במסכה הם יוצאים אל החוץ כדי להכנס פנימה. הבית הופך לאל-ביתי.  

הלוואי שהיינו יכולים להפגש face to face, אומר לי המטופל. אבל אפשר, אני אומרת. אין איסור לעשות זאת – רק המלצה. אנחנו בגבול שני המטרים. ואני מוצאת את עצמי מתגעגעת לאפשרות הזאת של להיות ביחד, אולי בשקט. לנשום את החדר. להתבונן בחלונות הגדולים. ולחשוב. אולי בשבוע הבא.

ביבליוגרפיה

ביון, ווילפרד (1967) "התקפות על החיבורים" במחשבה שנייה, תל אביב: תולעת ספרים.

ווירג'יניה וולף (1929) חדר משלך, בתרגום אהרון אמיר (1981), תל אביב: הוצאת שוקן.