Reaching out בזמן קורונה
מיכל שור | 1/5/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בתקופה האחרונה, מאמרים רבים שקראתי או הרצאות ששמעתי עסקו בנושא ה-reaching out. רובם ככולם נקטו עמדה שבה חובתו של המטפל לחזר אחר מטופליו ולעשות כל שביכולתו על מנת לקיים פגישות, בכל פורמט שהוא, בימים אלו של חוסר וודאות וחוסר יציבות. מצאתי את עצמי לא פעם מרגישה מעט מיוסרת, "לא בסדר", אשמה בכך שאני לא מצליחה להביא את כל מטופליי לפגישות סדירות בתקופה זו.
נושא זה של reaching out מטריד אותי לא פעם, בימים רגילים, כאשר מטופל מבקש לסיים טיפול באופן פתאומי או כאשר מטופל "נעלם" ומגיב בנסיגה מהטיפול בעקבות חוויה קשה שעבר. אכן, לעיתים לא רחוקות, הקביעות של הטיפול נפגעת בשל סיבות שונות ורבות ועלינו, המטפלים, "לחזר" אחר מטופלינו ולעזור להם לחזור אל חדר הטיפול. אולם בימים אלו, המצב שונה והסיבות שבגללן נעצר הטיפול הן אחרות, חיצוניות. ימי הקורונה מאלצים אותנו, המטפלים, להתמודד עם סוגיה זו וכך מוצאת אני את עצמי בחשבון נפש על האופן שבו אני מתנהלת.
במהלך שנות הכשרתי כעובדת סוציאלית חונכתי על מושג ה- reaching out בהקשר הטיפולי. עבדתי עם אוכלוסיות קשות, נערים בסיכון, ולא הייתה דרך אחרת מלבד reaching out להגיע אל מטופלים מאתגרים, הצמאים לקשר אך מסרבים להגיע לטיפול. בהמשך, עם התמחותי בטיפול זוגי ומשפחתי ובפסיכותרפיה, התרחקתי מאוכלוסיות אלו וכך אופן הטיפול שלי השתנה. כעובדת-סוציאלית עשיתי בקורי בית רבים, ערכתי שיחות טלפון והתעקשתי על הגעתם של מטופלים. מאז שפתחתי קליניקה פרטית התחלתי לפגוש אוכלוסיות נורמטיביות יותר וסגנון הטיפול שלי השתנה עקב כך. הפכתי להיות מטפלת ששומרת על גבולות, לא מרצה את מטופליה ובעלת "אני מאמין" אחר, פחות גמיש. התפתחות זו נבעה ממפגש עם מטופלים יציבים יותר ומתוך אמונה שעם מטופלים אלו הגבולות אמנם מתסכלים, אך כוחם להביא לשינוי משמעותי.
גבולות אלו הם חלק ניכר מהמורשת שהעביר לנו פרויד (פרויד, 2002) שכתב על הצורך בגבולות והמליץ על כללים מפורשים בעניין. ע"פ פרויד, על המטפל לעמוד איתן בתפקידו ובשמירתו על המסגרת, מתוך אמונה כי בדרך זו יפיק המטופל את התועלת המרבית מהטיפול. לטענתו, כל מאמץ לרכך ולהגמיש את הגבולות עלול למנוע מהמטופל את הסיכוי לשחרר חומרים מתת המודע אל המודע. פרויד גם ניסח כללים שמטרתם להסדיר סוגיות כגון ביטולי פגישות, תשלום ועוד. נראה כי פרויד ראה בחשיבות על שמירת המסגרת הטיפולית כמיכל השומר הן על המטופל, הן על המטפל והן על הטיפול עצמו.
במהלך השנים האחרונות, בעבודתי כמטפלת במגזר הפרטי אימצתי נהלים וגבולות שעזרו לי לקיים את הקליניקה שלי. חלק מנהלים אלו הם שהתקשורת מחוץ לחדר הטיפולים מצומצמת לתיאומים טכניים בלבד (למעט מקרים חריגים). ואז הגיעו ימי הקורונה והשיח הנפוץ בין המטפלים סבב בין השאר על החשיבות לפגוש את המטופלים בכל דרך שהיא, תוך כדי חיזור אחריהם והפרת כללים הנהוגים בחיי השגרה.
כאשר אנו נאלצים "להפר" את כללי הטיפול ונדרשים להושיט את היד לעבר מטופלינו, מחוץ לשעה הטיפולית (בטלפון ובהודעות טקסט), אנו פוגעים ב-setting אשר מגן על מטופלינו אך אנו גם פוגעים ב-setting המגן עלינו, המטפלים. ימים אלו אלצו אותנו לעבור מ-setting אחד לאחר, מסגנון עבודה אחד לאחר ולהשתנות. מצאתי את עצמי משותקת, מהססת, לא מצליחה לפנות אל המטופלים שלי ו"לגרום" להם לבוא.
נדמה שאם בעבר ניהל אותי לא פעם "אני עליון" ששמר על גבולותיי, כעת מנהל אותי "אני עליון" אחר, חדש, המטיף לי על יצירת קשר אחרת, שונה משגרת גבולות היומיום. מעבר חד שכזה בין "אני עליון" אחד לאחר משפיע עלי, ואף משתק. מובן שעם תחילתו של הסגר פניתי אל מטופליי והצעתי להם אופציות שונות למפגש. היו אף כאלו שנפגשתי עימם בשדות שליד ביתי. אך עם התקדמות הסגר, רוב המטופלים ביקשו לא להגיע וסרבו לשיחות zoom או טלפון. ואז הגיעו השאלות:
כשמטופל אומר "לא", למה הוא מתכוון? (כפרפראזה לשיר הידוע).
האם מטופלים אכן זקוקים לחיזור שלנו אחריהם?
כלום אין זה מספיק לבנות ברית טיפולית טובה ולהניח כי המטופלים יודעים ובטוחים שאנו כאן בשבילם, זמינים וקשובים?
האם החיזור שלנו אחר המטופלים לא נחווה לעיתים כחודרנות? כדאגה יתרה?
האם תביעה זו שלנו לקיים מפגשים עלולה לגרום לחלק מהמטופלים להיענות לבקשותינו מתוך ריצוי?
והאם המניעים שלנו לקיים פגישות "נקיים" מאינטרסים כגון: פרנסה, צורך בעשייה משמעותית והשקטת המצפון?
כחודש לפני הסגר שנכפה עלינו התחלתי לטפל בזוג סוער במיוחד. בחודש זה הספקתי להרגיע את חדר הטיפולים ולבנות ברית טיפולית. זה הרגיש מעט מאוד. ואז הגיעה הקורונה ובני הזוג סרבו לקיים פגישות ב-zoom בגלל חוסר פניות ועומס. התלבטתי בשאלה: האם להתעקש? האם ללחוץ? האם לכבד ולסמוך על בני הזוג שהם יודעים מה נכון עבורם? החלטתי להניח, כמובן לאחר שהעברתי מסר שדלתי הווירטואלית פתוחה בפניהם. דאגתי. הרגשתי כמו אמא הדואגת לילד שלה אך הוא מסרב לקבל עזרה. כל מה שנותר לי הוא לסמוך. לסמוך על כך שאם הם יתדרדרו, הם ידעו לפנות אלי.
בערב פסח כתבתי לבני הזוג טקסט קצר עם שיר וברכת חג-שמח. האישה השיבה לי בטקסט מאוד מרגש, בו היא מודה לי על מה שהיה והוסיפה שבזכות מה שהתחלנו, שניהם מרגישים מאוד מחויבים לתהליך ותחושה זו של מחויבות שומרת עליהם בימים אלו. ושוב הבנתי כמה מעט אני יודעת ויכולה לצפות מראש. לתהליכים נפשיים יש קצב ותנועה משלהם ולעיתים כל מה שנדרש הוא לאפשר לתהליכים אלו לקרות.
אני לא אוהבת לחזר אחר המטופלים שלי. אני מאמינה שהם יודעים שאני כאן עבורם, גם העברתי להם את המסר הזה. אני חווה חודרנות וכניסה למקומות שאליהם לא הוזמנתי כאשר אני יוצרת קשר שוב ושוב ולא מניחה.
ב"יומן הקליני של פרנצי" ( 2013), פרנצי מתאר את הטיפול שלו ב-ר.נ., טיפול שהיה מאתגר במיוחד. ר.נ. חשה בעכבות של פרנצי ודרשה ממנו הן להבין את תגובותיו אליה והן את שורשיהן של תגובות אלו. פרנצי האמין כי הכחשת התגובות שלו בפני המטופלת הינה שחזור הטראומות שחוותה בעברה. פרנצי מתמודד עם סוגיה זו ושואל - האם לא מגיע למטופלים שלנו לדעת על הרגעים שאנחנו לא איתם? פרנצי ור.נ. שותפים שניהם לפחד העמוק שהעכבות שלו כמטפל יפגעו בטיפול ויפגעו בהחלמתה.
אולם, דווקא העיסוק של פרנצי באמת ואי הכחשתה של אמת זו מקדמים את הקשר הטיפולי. עצם ההודאה הכנה בפני המטופל בחולשות שלנו, המטפלים, מהווה הזדמנות לריפוי: "אז נמהלות דמעות הרופא בדמעותיו של המטופל באיחוד מעודן, שיש לו אח ורע אולי רק בקשר של האם-ילד. וזהו הגורם המרפא...".
בבוא היום, כאשר כולנו נחזור אל השגרה, אדבר עם המטופלים שלי ואשאל אותם כיצד חוו אותי במהלך תקופה זו. אשתדל להיות חשופה וכנה ואף אתוודה על הקשיים שלי אל מול עבודת החיזור. תקוותי היא שבדומה לטיפול של פרנצי, עצם הדיבור הכנה יחזק את האמון ויקדם את התהליך הטיפולי.
מקורות
פרויד, ז'. (2002). הטיפול הפסיכואנליטי. (תרגום: ע' רולניק). תל אביב: עם עובד.
פרנצי, ש. (2013). היומן הקליני. (תרגום: א' וסרמן). תל אביב: עם עובד.
