מַהוּ רִחוּק חֶבְרָתִי אִם לֹא תִּרְגּוּל בִּפְרֵדָה
עלון פסיכולוגיה עברית | 19/4/2020 | הרשמו כמנויים
חג הפסח מאחורינו והשבוע תגדל, במעט חרותנו התנועתית. השינויים קטנים, עדינים, ומחייבים את המשך עבודתם של הגבולות הפנימיים. ככל שחולף הזמן, המרחקים נמדדים שוב ושוב מחדש – לא רק על ידי קובעי המדיניות, אלא גם על ידי הנפשות הפועלות שלנו. לא להתחבק עם הורנו המבוגרים, עם קרובנו האהובים – מרחק שהיה קצר, אפשרי, יכול להפוך פתאום גס מדי, כואב באברי החיבוק. ההתכנסות בבית שהייתה אולי מחיה, הופכת לרגעים פתאום חונקת, מתישה. שרירי המרחק-קרבה שלנו עוברים אימונים קונקרטיים לא קלים – שוב ושוב ושוב – איך לא שומטים את הקירבה בתוך כל הריחוק הזה, איך נושאים את הקרוב מדי ושומרים על המרחב הפנימי.
והשבוע באתרנו, אנחנו משתדלים להישאר קרובים לחוויה שלכם, ומגישים לכם טקסטים מקוריים חדשים ומרתקים שעוסקים מזוויות שונות בתקופה הזו ולא רק -
הודעות ממומנות
שלושה ספרי איכות לילדים ב-100 שח
מכללון סמינר הקיבוצים מציעים לכולנו מבחר של ספרי איכות לילדים במבצע.
מרים רות, לאה גולדברג, מאיר שלו, דויד גרוסמן, מאיר שלו, אורה אייל ד"ר סוס, אבירמה גולן, שלומית כהן אסיף...
ועוד... ספרות מקצועית
בנוסף, מציעים מכללון בימים אלו מבחר ספרות מקצועית במחירי מבצע מהוצאות תולעת ספרים, רסלינג וסדרות 'פגישות', 'פסיכו-אנליזה' ועוד.
המשלוחים כסדרם בדואר רשום. לחצו כאן לספרים שבמבצע
משבר הקורונה אילץ את בני ה-60+, גם את הבריאים והחזקים ביניהם, להישמר יותר מכולם עד כדי בידוד קפדני. לצד הקשיים שבידוד זה עשוי לעורר, לאוכלוסייה המבוגרת קיים יתרון משמעותי על הצעירים בזכות התבונה ונסיון החיים שצברו, ואלה עומדים לרשותם בהתמודדות עם המשבר הנוכחי ועם הסכנה הבריאותית הנלווית לו. עינת פורת עמוס סוקרת את האיכויות הרגשיות והקוגניטיביות שמשתכללות עם השנים ומהוות גורם חוסן משמעותי.
מטפלים רגשיים רבים מצאו עצמם בתקופה האחרונה בטריטוריה חדשה ובסטינג מוזר כשהקליניקה הפיזית עברה להיות "קליניקה מקוונת". ד"ר רותי דרגיש זה דנה במספר סוגיות קליניות במעבר המהיר שקרה בשטח לטפל באופן מקוון, חלקן רלוונטיות לטיפול במבוגרים, וחלקן ייחודיות לטיפול הרגשי בילדים. בנוסף, עומדת במאמרה על מספר הבדלים בין הפגישה המקוונת לפגישה פנים אל פנים, ומוצעים בו שינויים אפשריים בטכניקה הטיפולית הנובעים מאותם הבדלים.
בחצי העשור האחרון חוקרת ד"ר דפנה עינת-ליבר את השפעות המציאות הדיגיטלית החודרת לחיינו על ההתרחשויות בקליניקה. בימים של מגפה עולמית, המחייבים את רובנו לעבור לטפל ברשת, ההשפעות הללו מואצות. במאמר מביאה עינת-ליבר תיאור מקרה של אנרי, "יליד דיגיטלי", המתמודד עם התהליך הטיפולי וגבולותיו הממשיים ואלה שבזירה הדיגיטלית, גם בימים שלפני מגפת הקורונה. העבודה עמו מלווה באתגר שבתחימת המפגש לגבולות הפיזיים של החדר, והמשיכה המתמדת שלו אל מפגש דיגיטלי, מעבר לשעת הפגישה. באמצעות תיאור המקרה מעלה המאמר סוגיות של זמן ושל מרחב דיגיטליים, וכן את מגוון מצבי העצמי שתיאר ברומברג (Bromberg), ועוסק בתנועה שבין העצמי האמיתי והכוזב שהמפגש הדיגיטלי מאפשר.
בימים אלו אנו עדים למציאות חירום מורכבת בעקבות התפרצות נגיף הקורונה. מציאות זו הינה ייחודית במאפייניה ובהיקפה והשפעותיה על כלל האוכלוסייה הנן נרחבות. דורון היימן מניח הצעה ל"מודל מארגן" לעבודת הפסיכולוג החינוכי, למתן תמיכה רגשית-מערכתית לאוכלוסיית מערכת החינוך במצבים של "שגרת חירום" בטווח המיידי, הבינוני והארוך.
בימים מיוחדים אלה, בהם כולנו לכודים בתוך ארץ הקורונה, מצויים בסגר, מחכים להיוושע, מקבל המושג "ביד חזקה ובזרוע נטויה" משמעויות ופרשנויות שונות. ברשימה זאת, תוך התבוננות פסיכואנליטית על פירושי המושג, מציעה ד"ר מירב רוט, כי הזרוע הנטויה של הנפש היא שמאפשרת גמישות ופתיחות למצבי משבר, ואלה בתורן מסייעות לנו לייצר משמעות חדשה ויצירתית לימים מורכבים אלה.
ד"ר מירב רוט תהיה איתנו גם הערב, בהרצאת ZOOM נוספת ומיוחדת לקראת יום השואה שיחול השבוע, וברוח התקופה – "השמים שבתוכי – קריאת המציאות של אתי הילסום כאשנב לימי הקורונה". ההרצאה תשתמש ביומנים של אתי הילסום, נערה יהודיה בהולנד בימי מלחמת העולם השניה שנספתה באושוויץ. יומניה יוצאי הדופן כונסו לספר "השמים שבתוכי", ומהווים עדות כתובה יוצאת דופן לכוחה של הנפש האנושית לחרוג אל מעבר לתכתיבי המציאות הממשית, לכונן בה משמעות ולחולל בה חסד גם מול הנורא מכל. בהרצאה מבקשת רוט להסתכל דרך האשנב שהילסום מצאה אל השמים שבתוכה על המציאות בימי הקורונה. מוזמנים להרשם.
ועוד השבוע -
במדור הספרים תוכלו להנות משיריה של גל נתן ולהכיר את ספרה 'הלטאות הסגולות בחוץ' - שיריה של גל נתן דומים לגבישים. החומרים השונים המזוגים בהם — מחלות מסתוריות, חיות וחרקים, שיגעון, אהבה, ילדות חשופה, משפחה ובדידות — כל אלה אינם חומרים הזרים אלה לאלה, אלא כולם כשכבות קרקע טבעיות שבתוכן הבשיל הגביש הזה — השיר.
פרופ' עמיה ליבליך כותבת יחד עם שותפתה ד"ר אילנה לח על מפגש 'קפה מוות' בזום – הפרויקט המיוחד של מפגשים בהם מדברים על המוות והסופיות, קיבל מרחב מיוחד, וקונטקסט שמזמין דיבור על הסופיות שלנו בעת המגפה.
שרה איווניר חוזרת לבלוג שלה עם פוסט ציורי ונוגע – "אני מרגישה שכולנו באיזה ניסוי חברתי, לא ברור מי עורך את הניסוי, אבל כולנו קבוצת הניסוי, אולי תושבי המאדים יהיו קבוצת הביקורת, והמחקר בודק את טבע האדם."
רות נצר סוקרת את מושג הבית, שנעשה מרכזי כל כך בחיינו – ארכיטיפ הבית, החוויה הנפשית של ביתיות, וכותבת על האופן בו אפשר אולי להוסיף להרגיש 'בבית' גם כשחדר הטיפולים 'נפרץ'.
גבי בונויט בטקסט נוקב ומעורר מחשבה על צייתנות בימי קורונה, על הפחדנות האמיצה כהגנה מוכרת מפני לקיחת אחריות על המתרחש בעולם הגלובאלי, ועל התקווה הספקנית שלו בדבר היכולת שלנו להבין שהמשבר הזה הוא רק מבוא לבאות.
ד"ר דרור אורן כותב על זוויתם של ההורים היחידניים בימי הקורונה, על הבידוד הכפוי שבהן.
הורסיו ליקח כותב על הקשר בין מלכות הקורונה למלכות הפוזיציה הסכיזואידית פרנואידית בתקופה הזו.
יעד מידן במחשבות ליריות ולא רק, על נפילה, תקומה וטיפול בתקופה הלא רגילה הזו שלנו.
גיא פרל קורא בספר השירה 'מנורה בשמש' מאת איתן בּוֹלוֹקַן שמעורר את עמדת המתבונן כלפי הבלתי ידוע שעוד צפוי לנו.
במדור 'קריאה מודרכת', גלי נאור זידמן ממליצה על 'הכבש הששה-עשר' מאת יהונתן גפן, ומספרת שגם בלילות הקורונה, לא מזיק לספור כבשים.
במדור חדר משלך – ד"ר ארנון לוי מארח אותנו בקליניקה שלו – בועה של תרבות בחיק הטבע, ובה קיר מלא מסכות (ולא מהסוג הפופולרי היום).
שיחות - כתב עת לפסיכותרפיה הוציאו לאור, לראשונה מאז ייסוד כתב העת, גיליון חדש בגרסה דיגיטלית - 'שיחות בימי קורונה'.
ונסיים במסמך דגשים נוסף הנוגע לעבודת הפסיכולוגים בהתמודדות עם הקורונה ועם היום שאחרי, המלווים בדבריו של הפסיכולוג הארצי גבי פרץ.
•
תִּרְגּוּל בְּמֶרְחַקִּים בִּלְתִּי מְשֹׁעָרִים.
מְפֻחָדִים, אֲנַחְנוּ נוֹשְׁכִים אֶת הַמָּסָךְ, מְנִיפִים דְּגָלִים
מְאַרְגְּנִים זֶה לָזוֹ הוֹפָעוֹת, נוֹהֲרִים אֶל עֵינִית הַמַּצְלֵמָה
מְכַוְּנִים אֶת מַבָּטֵנוּ בִּכְמִיהָה וְלֹא נוּכַל לְהִשְׁתַּקֵּף
בָּעֵינַיִם שֶׁמִּמּוּל.”
(הדס גלעד, פרגמנט מתוך שירה 'ימי קורונה')
