יציאת מצריים | דפנה סול

דפנה סול | 21/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

כשאלון בן צור מת, הודיעו על זה בחדשות.

אני ישבתי באוטובוס, לבוש במדים החדשים, שקיבלתי לא מזמן בבקו"ם, בדרך לעוד יום משמים בקריה בתל-אביב. כשהתחילו הצפצופים המעצבנים של החדשות, האיש שישב מאחורי הנהג אמר לו "תגביר, תגביר" ואני הצטערתי שלא הבאתי איתי את האוזניות, אבל התנחמתי בכך שהוא יפסיק לנאום לנהג על הממשלה והמדינה. הפתיח הרגיל לא הכין למה שנאמר אחריו.

"שלושה חיילים נהרגו בתאונת אימונים בבסיס אימונים של צה"ל" אמר הקריין בקול רציני והאיש שישב מאחורי הנהג צקצק בלשון והמשיך לנאום על איך שהכול באשמת הממשלה ואיך שהמדינה הזאת חסרת אחריות. הפעם הנהג השתיק אותו כי הקריין אמר את שמות החיילים, אחד מהם היה ירון צור. זה נשמע לי מוכר, אבל זה לא היה ירון בן צור, כך לפחות שכנעתי את עצמי בהמשך הנסיעה, כי אלון שאני הכרתי, תמיד הזכיר לי את השם של תכנית הספורט המפורסמת "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" הוא היה מגיע כל בוקר לכיתה  אדום וסמוק, עם משקולות על הרגליים, כבר אחרי אימון לקראת מבחנים ליחידה המובחרת. הוא גם התקבל ליחידה מובחרת, בניגוד אלי. אני נאלצתי לשרת כג'ובניק בקריה, כי הייתי בן יחיד ואמא שלי הרתה אותי מתרומת זרע.  אז המשכתי לנסוע לקריה ושכנעתי את עצמי שזה לא אלון בן צור, אבל זה היה הוא.

אחרי הצהריים באותו יום, מצאנו את עצמינו עומדים ברחבת הלוויות של הר הרצל, חבורה של חיילים טריים ומבולבלים. זה הרגיש קצת כמו פגישת מחזור ראשונה, רק שלא ציפינו לה כל-כך מהר. עמדתי שם עם החברים מהתיכון ואם זאת לא הייתה לוויה הייתי אפילו נהנה. איתן, אמיר ואבי נראו ממש גברים במדים שלהם. קיוויתי שגם אני נראה כך, למרות שלא הייתי שזוף כמותם. גם הם היו בקרבי. חגית, חברה של איתן נשענה לו על הכתף ומיררה בבכי, כאילו באמת היה לה אכפת, היא בקושי הכירה את אלון, אפילו אני הכרתי אותו יותר טוב ממנה ואנחנו אף פעם לא היינו חברים קרובים. אחר-כך השתרכנו באיטיות אחרי הארון שהיה עטוף בדגל ישראל. אחרינו הלכו עיתונאי עם מיקרופון ענקי וצלם. "חבריו מהתיכון המומים, מלווים אותו בדרכו האחרונה" אמר העיתונאי והצלם קירב את המצלמה לפנים הבוכיות של חגית. אני לא יכולתי להפסיק לחשוב לאן מובילה הדרך האחרונה הזאת. אחרי כמה דקות קיבלתי תשובה. הארון נעצר ואחריו התהלוכה. עמדנו מעל בור שחור וגדול, הריח של האדמה היה חזק מאוד, כמעט מסריח. כשהארון הורד לבור, אחיו הקטן של אלון צעק את שמו כל-כך חזק, כך שלרגע קטן כולם נדרכו בציפיה, אבל הארון הגיע לתחתית הבור וכוסה באדמה. זאת הייתה הדרך האחרונה. אלון בן צור הפך למצבה.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

אחרי הלוויה הלכנו להשתכר. לשמחתי, חגית הבכיינית לא הצטרפה, כך שיכולנו לשוחח שיחת בנים.

"אני מקווה בשבילו שהוא זיין לפני שהוא הלך" אמר איתן "אחי, לא לכולם יש מזל כמו שלך" ענה לו אבי בתסכול ואני שוב חשבתי על הדרך האחרונה ועל הבור השחור והריח של האדמה ואמרתי לעצמי שאני חייב כבר למצוא חברה לפני שהכל נגמר. "אם אנחנו משתחררים בחיים, אנחנו חייבים לנסוע לטייל איפה שהוא" אמר אמיר ואני מיד אמרתי "דרום אמריקה" כי שבוע לפני כן נתקלתי בכתבה בעיתון על המקום "לחיי דרום אמריקה" השקנו כוסות.

בכל מפגש שלנו מאז, השקנו כוסות לחיי דרום אמריקה. "אתה בטוח תישאר בחיים" צחקו עלי החברים, אם אנחנו לא, סע גם בשבילנו. אבל כולם נשארו בחיים. שנה אחרי שהשתחררנו טסנו לדרום אמריקה.

היו לי ציפיות גדולות מהטיול. החיים האלו תמיד נראו לי משונים, כמו חידת הגיון שמחכה לפיתרון, קיוויתי לפתור אותה במהלך הטיול, או לפחות להתקדם לעבר הפתרון, כי הרגשתי תקוע ולא שייך.

כאילו כולם מסביב רוקדים לצלילי מוסיקה קצבית ונהנים מהחיים, בעוד אני שומע ניגון עצוב שמעורר בי געגוע למשהו לא ידוע. כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים אבל המשכתי לשתף פעולה עם כולם, התאמצתי ללמוד את הריקוד שלהם ולנוע באותו הקצב.

בתחילת הטיול, הייתי מאוד מאוכזב, כי שום דבר לא השתנה. החברים מסביב נהנו וצחקו, אני צחקתי איתם, למרות שהמשכתי לרגיש עצוב ומנותק. אבל בהמשך, ההליכות הארוכות בתוך נופים עוצרי נשימה והניתוק מהבית והשגרה, השפיעו עלי לטובה.

לקראת סוף הטיול, הגענו לכפר מקומי ביערות הגשם של פרו. שמענו על הכפר הזה ממטייל גרמני שפגשנו בדרך. הוא סיפר לנו שהכינו לו שם איזה משקה מהצמחים של הג'ונגל "זה היה מאוד מגעיל" הוא אמר באנגלית עם מבטא גרמני כבד "אבל העיף אותי לשמיים" . אבי אמר שחייבים לנסות את זה והאחרים לא התנגדו, גם אני לא. אמנם כבר לא הרגשתי עצוב, אבל עדיין לא הצלחתי לפתור את חידת ההיגיון של החיים והייתי מוכן לנסות כל דבר, רק לא לחזור הביתה באתו מצב.

הכפר היה עשוי בקתות קש קטנות שהיו מפוזרות על שפת נהר וחלקן גם ממש מעליו, בנויות על מוטות עץ גבוהים ונראות כאילו הן תלויות באוויר. קיבלנו בקתה כזאת וקיבלנו גם מדריך צמוד, דון פדרו. דן פדו היה מה שנקרא בשפת המקום שאמאן, משהו כמו כהן דת מקומי. הוא היה אמור להכין לנו את המשקה שיעיף אותנו לשמים. הוא היה בגיל של אבא שלי בערך ולבש מכנסי טריקו רחבים וחולצה שנראתה די מודרנית. על הצוואר שלו היו תלויות הרבה שרשראות עשויות צדפים ועל המצח שלו היה קשור סרט עבה עם רקמה צבעונית ונוצות זקורות מוצמדות אליו. "הוא נראה ממש כמו התחפושת של האינדיאני שהייתה לי בגן חובה" אמר אבי בזמן שדון פדרו לקח אותנו לבקתה שלנו והסביר לנו באנגלית שוטפת על ההכנות לשתיית המשקה שהוא קרא לו יאחה. ההכנות כללו דיאטה דלה מאוד של אוכל חסר טעם במשך שלושה ימים, כי נאסר על שימוש במלח ותבלינים.

אחרי שלושה ימים, באמצע הלילה, דון פדרו לקח אותנו לנהר וציווה עלינו להתפשט ולהיכנס למים. רצנו עירומים לנהר ודון פדרו הלך אחרינו ומלמל כל מיני צלילים מוזרים. הוא ביקש שנכניס את כל הראש לתוך המים שבע פעמים והמשיך למלמל. כשיצאנו מהמים, כבר חיכתה לנו מדורה דולקת על שפת הנהר ובתוכה עמד סיר קטן ומפוחם עם נוזל מבעבע בתוכו. שני הבנים של דון פדרו ישבו ליד המדורה וחיכו לנו. הוא הסביר לנו שכך הוא מעביר הלאה את הידע שלו. דון פדרו הפסיק למלמל והתחיל לשיר, שני הבנים שלו הצטרפו אליו בקולות עבים ונמוכים, השירה היתה מונוטונית וקצבית. דון פדרו הוריד את הסיר מהאש, תוך כדי שירה ומזג אותו לכלי עץ עגולים ועמוקים. הוא חילק לכל אחד כלי עגול ומצווה עלינו לחכות. הוא מספר סיפור, משהו על הירח והנהר שנפגשו בג'ונגל, אני כבר התחלתי לאבד את הסבלנות מכל הטקס הזה וקירבתי את הכוס אל פי. דון פדרו סיים את הסיפור והתשתתק. הוא הנהן לעברי וקירב את הכוס שלו אל פיו, שותה את המשקה בלגימה אחת. ניסיתי לעשות כמוהו אבל למשקה היה טעם מר ודוחה. נזהרתי לא לירוק אותו כי דון פדרו הזהיר אותנו קודם שהצמח הוא בשרו של האל. שתיתי בלגימות קטנות. "ממש יאחה, איכסה יותר נכון" אמר איתן שנאבק גם הוא במשקה בלגימות קטנות.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

כמה דקות אחרי שסיימתי לשתות, הרגשתי כאילו אין לי גוף. זאת הייתה הרגשה שאין לה שם, הרגשה עוצמתית וחדשה לגמרי ונעימה יותר מכל ההרגשות שהגיעו לפניה ואחריה. עפתי מעל הג'ונגל האדיר ללא כל מאמץ. מלמעלה, הכול נראה אחרת, פתאום הכול היה ברור. התמונה שראיתי הייתה התשובה לחידת ההיגיון של החיים. מהנקודה הזאת הכול נראה כל-כך הרמוני והגיוני.

הסתכלתי על איתן שישב לידי "אני עף" הוא אמר וחייך אלי חיוך ענקי "גם אני" חייכתי אליו בחזרה וראיתי אותנו כמו שתי חסידות דואות בשמיים. אני לא זוכר כמה זמן נמשכה הדאייה הזאת, איבדתי לחלוטין את תחושת הזמן. בשלב כלשהו התחלתי לשמוע שוב את הניגון העצוב הזה שהיה מלווה אותי כל הזמן. קיוותי שהוא כבר נעלם. "תגיד, גם אתה שומע כל הזמן מוסיקה ברקע?" שאלתי את איתן "בטח" הוא ענה "כל הזמן". "באמת?" התרגשתי "תשמיע לי מה אתה שומע" ביקשתי.

איתן התחיל לשרוק את הניגון העצוב שלי, הוא ליווה אותו בטיפוף על הסיר הריק שממנו שתינו את היאחה. "אני מת על השיר הזה" אמר אבי שישב מצידי השני והצטרף אלינו לשירה. זה בכלל לא נראה לי מוזר שכולם הכירו את הניגון העצוב שלי. עכשיו הוא נשמע כמעט שמח. שרנו ורקדנו עד הבוקר. דון פדרו והבנים שלו שרו איתנו. בהשפעת המשקה, הם נראו לי כמו שלושה זאבים נוהמים. במהלך כל הלילה הייתה לי הרגשה חזקה שגם אלוהים נמצא בקהל. יכולתי ממש להרגיש אותו יושב שם עם כוס יאחה ביד ושר איתנו את הניגון שלי, שכבר לא היה עצוב.

אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה