מטוטלת | אורית גלעד
אורית גלעד | 13/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
באחד הערבים צלצל הפלאפון שלה. על הצג היא ראתה שהיה זה הוא. היא ענתה לו מיד, ללא היסוסים. הוא אמר לה בואי ניפגש רק שנינו, נדבר כמו אנשים בוגרים. בלי בתי משפט, בלי עורכי דין, ובלי עובדות סוציאליות. רק אני ואת. ומה השתנה הפעם, שאלה אותו, למה דווקא עכשיו נצליח לדבר.
גם את מבינה שבסוף ייקחו את הילדים האלה ממני וממך. הם יגדלו בפנימייה, במשפחה אומנת או השד יודע מה. לא נראה לי שזה מה שאת רוצה. כששתקה הוסיף, אולי ניפגש במקום ניטראלי, מסעדה אולי. נשנה מקום נשנה מזל.
היא נזכרה שפעם מזמן אמרה לו לפני שעזב את הבית, שאם הוא עוזב היא תחרים אותו. הוא יצטרך לדבר עם העצים והאבנים. ואולי מאז דיבר כל כך הרבה עם עצים ואבנים, חשבה, ועכשיו הוא רוצה לדבר אתה ועם הילדים. אולי הוא רוצה לחזור הביתה.
היא הסכימה להיפגש אתו למחרת, ומיד לאחר שהסתיימה השיחה חשה התרגשות משונה, וראשה היה סחרחר.
למחרת בערב עמדה מול הראי והתלבטה האם ללבוש את השמלה השחורה, או שיהיה זה יפה מדי. לבסוף החליטה ללבוש מכנס צמוד עם טוניקה סגולה פשוטה למראה, שהחמיאה לגופה.
היא הגיעה למסעדה באיחור של כמה דקות, עמדה בפתח המקום והתבוננה מסביב. מבטה נדד משולחן לשולחן, עד שהבחינה בו יושב, ממתין לה באחד השולחנות. כשהבחין בה נופף לה בידו, כמסמן בואי לכאן.
לפתע היססה אם לגשת לשולחנו או ללכת, לברוח משם הכי רחוק שאפשר. היא התקרבה אליו והבחינה שלבש חולצה חגיגית במיוחד, מכופתרת בצבע תכלת. בדרך כלל נהג ללבוש חולצות מכופתרות באירועים חגיגיים בלבד, ואולי הפעם הרגיש חגיגי לכבודה.
היא התיישבה מולו, והניחה את תיקה על מסעד הכיסא. ריח נקי ומבושם נדף ממנו, ריח הבושם האהוב עליה. עיניו החומות הביטו בה, נראה לה שהיו מרוצות.
"אני שמח שבאת, "אמר לה, "מה שלומך?"
כשראה אותה קודם לכן בפתח המסעדה, חש הקלה רבה. עד אז לא היה ברור לו האם תגיע או לא. הוא תהה האם באמת הסכימה בקלות כה רבה להיפגש עמו, או שהיה זה תרגיל משונה, שנועד לשגע אותו.
"שלומי טוב, ואתה?", ענתה בנימוס, ותוך כדי כך התבוננה בו, כמנסה לבחון את מבטו ואת כוונותיו.
"אולי היה יכול להיות יותר טוב, אם הייתי מדבר עם הילדים שלנו" קולו היה שקט ורגוע. הוא הדגיש את המילה שלנו, והתאפק לא לצעוק אותה. שלנו, שלנו הם שלנו, רצה לצעוק, הילדים שלנו, אני מתגעגע אליהם נורא. הוא ידע שצעקות לא יועילו לו.
היא התעלמה מדבריו ואמרה לפתע בקול נחוש, "בוא נסכים שבפגישה הזאת אנחנו לא מקליטים אחד את השני," היא נזכרה שהוא מסוגל לעשות לה תרגילים מלוכלכים, הרי בעבר הקליט אותה מספר פעמים.
"מותר לי להקליט את שנינו, הרי גם אני משתתף בשיחה...", אמר, ומיד רצה לבלוע את מילותיו, ולהחזיר אותן לגרונו, כי הרי לא היו לו כוונות ככלל להקליט אותה. ומנין השטות הזו צצה עכשיו, הוא חשב. בשיחתו עם עורכת הדין כץ הנחתה אותו, אל תדבר שטויות ואל תעשה שטויות. אם אתה רוצה לראות את הילדים שלך, תתחיל להיות חכם, לא צודק.
הרי בא לכאן כדי להתפייס אתה, אסור שכעסו ישתלט עליו, ושדים ורוחות ידברו מגרונו.
מיד כשסיים את דבריו, הסתובבה בתנועה חדה אל מסעד הכיסא שלה, לקחה את תיקה, ונעמדה במהירות, כמתכוונת לעזוב.
"מה את עושה?" שאל, והביט בה כשעיניו מצטמצמות, "סתם צחקתי, . את לא מכירה את חוש ההומור שלי?...." הוא חש שליבו דופק. האם כל מאמציו להיפגש אתה ירדו לטמיון בגלל השטות הזו והרי הם במצב רגיש כל כך. איזה מטומטם היה שאמר זאת.
"זה לא הזמן לצחוק" אמרה. היא הבחינה שצמצם את עיניו, כפי שעשה בדרך כלל כשנבהל מאוד. בהבזק מבטה הבינה שאכן רצה להתפייס עמה.
אז התיישבה ואמרה, "באמת התכוונתי ללכת, אתה יודע, " והניחה את תיקה על מסעד הכיסא.
"איך הגענו למצב הזה, בחלומות הכי שחורים לא חלמתי על דבר כזה", אמר בקול חצי מתחנן.
כשאמר זאת נזכרה שפעם היה מספר לה בשעות הבוקר סיפורים משונים אודות חלומות שחלם. היא אף פעם לא הבינה מה רצה לומר בחלומותיו, או מה חלומותיו רצו לומר לו. אולי בכלל חלם על הפגישה הזו, ואז התקשר והזמין אותה למסעדה.
"נזכרתי שפעם היית חולם הרבה, "אמרה.
"היום אני חולם בעיקר לפגוש את הילדים, " אמר,
" אם לא היית עוזב, הם היו מדברים איתך, " אמרה.
"גם כשנפרדים, "אמר, " הילדים צריכים את שני ההורים לטוב ולרע," ובטרם סיים את דבריו אמרה,
"ולפעמים הורה אחד טוב, והשני רע,..." .
היא קטעה את דבריו. הוא חש כאילו נמלה עקצצה בקצה אפו. הנמלה הלכה על אפו, אחר כך התקרבה לפיו, הוא נבהל מכך שהיא עלולה להתחלק לפיו, ומשם לגרונו.
הוא סילק את הנמלה הדמיונית מפיו, ותוך כדי כך אמר לעצמו, שכדאי שיספור עד עשר, ויכבוש את זעמו, כמו שהבטיח לפסיכולוגית שלו. אז אמר בקול שקט, "לא באתי לריב, ולעשות השוואות. שנינו הורים של הילדים האלה". הוא נאנח אנחת רווחה. המילים יצאו מפיו, מדודות, מסודרות, כמו חיילים המניפים דגל לבן. היא באמת חושבת שהיא ההורה הטוב, הרהר. הרי הסיתה את ילדיו נגדו, והם לא מדברים אתו. אבל הוא למד להבין שאצלה זה שחור או לבן, כל דבר הוא טוב, או שהוא רע, ולא ברור היכן האמצע.
היא לא עושה את זה בכוונה, כך שינן ואמר לעצמו שוב ושוב, שכעסו ישכך. לפתע חש רגוע.
כשראה שהיא שותקת ומעיינת בתפריט הוסיף, "במצב שנוצר עם הילדים כל העול נופל עלייך. לא עדיף לך שנתחלק?" קולו היה רגוע, תוהה. הוא ניסה בכל כוחו להגיע ללבה. אולי זה עשוי להביא פתרון לעסק הביש הזה.
היא הרימה את ראשה מהתפריט והביטה בו, "נתן, מה קרה לנו? היו שנים שהסתדרנו יפה מאוד" אמרה והחליקה את שערה הבלונדיני לאחור. הוא תמיד אהב את שערה, הרהרה. לעיתים החמיא לה על צבעו.
אז ניגש לשולחנם המלצר ושאל, תרצו להזמין. היא הזמינה סלט ומשקה קל, והוא הזמין מאפה וקפה. לאחר שהסתלק המלצר משולחנם, כחכחה בגרונה, הביטה בו ואמרה, "קודם אמרתי שפעם הסתדרנו יפה מאוד, היינו משפחה שלמה, לפני שהתחילו המריבות"
נתן שתק והביט בה. הוא נזכר בתוכנית הטלוויזיה הישנה בה כיכבו נער ונערה עם מקל קסמים, שהביא אותם לתקופות מהעבר. במוחו ניסה לדהור אחורה, לדלג על השנים האחרונות, על כל הצעקות והמריבות, להיזכר מה היה קודם, על איזה שנים יפות היא מדברת.
דליה, שחשה מעודדת משתיקתו, הוסיפה, "בכל משפחה יש קשיים ומריבות, זה לא אומר שצריך לפרק אותה..."
"דליה, לא הייתה ברירה," נאנח. לפתע הבזיקה במוחו תמונה. בתמונה הוא היה שרוע על בטנו, והיא ישבה על גבו, אחזה את גרונו בידיה, ולא הרפתה. תחושת מחנק תקפה אותו, והוא השתעל קלות.
כשנרגע משיעולו אמר, "אני מזכיר לך שרבנו המון, השנה האחרונה שלנו יחד הייתה ממש גיהינום..."
"ולא רצית לתקן. הצעתי טיפול זוגי וסירבת," אמרה במהירות, שוב קוטעת את דבריו.
"נכון" אמר. הוא לא רצה להתווכח אתה. הוא לא בא לכאן כדי להתווכח. "כל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, אמר" כל הנישואים האלה מתחילתם היו צורמים"
זכר הצעקות והמריבות שוב הדהד באוזניו, ורצה לומר לה את הצעת טיפול זוגי כשהכול היה כבר מת, ואיך אפשר להחיות מתים, אבל שתק. הוא חש שוב את הנמלה הולכת על קצה אפו, והניף את ידו להסירה משם.
"גם הפסקול של הנישואים הראשונים שלך לא התאים לך" אמרה ברכות, "אולי אפשר לתת למשפחה הזאת הזדמנות שנייה בכל זאת, מה אתה אומר?" והוסיפה, "יש אפילו זוגות שמתגרשים וחוזרים אחד לשני, שמעת על דבר כזה," היא הביטה בו בעיניה התכולות, תוהה האם הוא מזהה את יופייה.
"דליה, את יודעת שיש לי חברה" אמר, "ממני קשה להסתיר" אמרה. היא קירבה את ראשה מעבר לשולחן, והביטה בעיניו. הוא התבונן בה בעיניים לחות, רכות, וקירב את ראשו אליה. בבת אחת הצמידו את שפתותיהם.
הנה היא מנשקת את האיש הזר הזה, האיש המוכר הזה. היא חשה צמרמורת בכל גופה. לשונה התערבבה בלשונו שוב ושוב. גל של חום משונה הציף את פניה, ואחר כך את כל גופה.
לפתע הבחין נתן שהמלצר מתקרב לשולחנם עם ההזמנה. הוא הפריד את פיו מפיה בזהירות, ושניהם התיישרו. המלצר הניח את הצלחות על שולחנם, חייך בקצות פיו ואמר, בתיאבון.
"זה לא מת ביננו, אתה יודע" אמרה, תוך כדי שהיא מיישרת את הטוניקה שלה. היא תהתה האם אהבה את האיש הזה, או שנאה אותו. היא חשה את לבה נע כמו מטוטלת, אהבה, שנאה, אהבה, שנאה, מצד ימין לצד שמאל. תיק-תק, תיק-תק. היא רצתה לחזור אליו, להיות אתו, אולי כך תציל את עצמה ואת ילדיה מאימת המטוטלת שלה.
"דליה, את תמיד תהיי אישה מושכת בעיניי" אמר. הוא הביט בה במבט תוהה, מתלבט איך לבשר לה שנסחף לתוך הנשיקה הזאת.
הוא תהה כיצד יספר לה שאת עצבותו וסערת רגשותיו הטביע בנשיקתם. אולי ניסה לרצות אותה כמו תמיד. לרגע קל שכח מהכול, מכל המריבות הקשות שהיו להם, מכל ההסתות שהסיתה את שני ילדיהם. ועתה כיצד יבשר לה את כל זאת,
"ומה עכשיו? תגיד שכל זה היה סתם?" שאלה, כאילו ניחשה מה רצה לומר. היא חשה שהזעם המוכר מציף אותה שוב. "זה לא ילך ביננו דליה, אני פוחד לאכזב אותך ואת הילדים," אמר.
"הילדים כבר מאוכזבים ושבורים ממך" אמרה בכעס,
הוא הרגיש שחרב מונחת על צווארו. אם לא תאהב מה שיאמר לה עלול החרם הזה של ילדיו להמשך לנצח נצחים. הוא תהה איך ברגע קל הפכה נשיקתם מחיילים הנושאים דגל לבן, לשדה קרב.
"מבחינתם נטשת אותם...." אמרה בקול שקט. עתה הביטה בעיניו, ושוב קירבה את ראשה לראשו. הוא הביט בעיניה, אך הסיט את ראשו לאחור באיטיות ובזהירות, ואמר,
"דליה, זה לא ילך"
לפתע חשה דחף עז להפוך את השולחנות על יושביהם במסעדה, ולזעוק למה עזבת, אהבתי אותך. אתה הגבר היחיד שהיה שלי. למה נעלמת ועזבת אותי עם הילדים שלי. הם שלי, ותמיד יישארו שלי. אני הבאתי אותם לעולם. הם יודעים, הם מבינים אותי. הם לעולם לא ירצו אותך ואת החברה החדשה שלך.
סופת צונאמי אדירה החלה להשתולל בתוכה. נחשולי מים אדירים זרמו לעומתה וסחפו אותה, והיא מצאה את עצמה טובעת, מנסה לשחות, אך נסחפת בזרם וסביבה צפים שברי בית, אלבומי תמונות, מכונת כביסה, סירים ומחבתות. תשחי, תשחי, אמרה לעצמה, אך המשיכה לטבוע בתוך הגלים האדירים.
היא נעמדה במהירות, פנתה אל מסעד כסאה, משכה את תיקה ואמרה, "אוקיי, אני מבינה," ולפני שהתרחקה ממנו בצעדים מהירים הפטירה לעומתו, "אתה עוד תשלם את החשבון".
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
