יום השישי ההוא | סיגל כהן ברקן
סיגל כהן ברקן | 20/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
ימי שישי היו מוקדשים להנאות שלהם. בכל הבתים של החברים שלי, האימא הייתה מכינה ומבשלת בשעות הבוקר את ארוחת הערב המשפחתית. גם האימהות הכי מעצבנות, תובעניות או מתעלמות, דאגו לעניין הזה שנקרא ארוחת שישי. היה לי חבר אחד עודד, שאימא שלו הייתה צועקת עליו על הכול ועל כלום, ובכל זאת ביום שישי הייתה טורחת לכינוס המשפחתי. חשבתי לעצמי שאם בבית הדפוק שלו יש קבלת שבת, מה זה אומר עלינו. אימא שלי הייתה מבלה בשישי בחנויות הבגדים וחוזרת בצהריים עם שקיות עצומות שלא ברור היכן ימצא המקום להכיל אותן. אבא שלי לא היה, כלומר הוא היה פיזית בבית, אבל לא ראינו אותו, נוכח ואיננו. הייתי בשיא ההתבגרות שלי, תלמיד כתה ט' בתיכון מבוסס, לא היה לי ברור מי ומה אני, מסביב היה הסדר העולמי, הביתי, למראית עין, ובתוכי חלקי הפאזל הקיומי שלא הצלחתי להרכיב. אחותי הגדולה נמלטה לאוניברסיטה והמעיטה לחזור הביתה, ואילו אני נותרתי בבדידותי בבית הגדול שלנו.
ביום השישי ההוא ישבתי חסר שקט בסלון שלנו, שכל פינה בו עוצבה בדיוק מופתי. אימא קמה משנת הצהריים הקבועה שלה והתיישבה לשתות קפה עם פרוסת עוגה. הזמן היחיד בשבוע שהרשתה לעצמה לחרוג מהרגלי התזונה הקפדניים שלה. אבא הצטרף אליה עם עיתון השבת בידו. חשבתי כמה רועשת השלווה הזאת, ועלה בי החשק להתקשר לעודד או פשוט ללכת אליו, כי עדיף לשמוע את הצעקות של אימא שלו, מאשר לשתוק את דממת המוות בבית שלנו. נכנסתי לחדר לחפש אחר האוזניות שלי, לספק לעצמי נתיב בריחה מוסיקלי. צלילי השיר "True Colors" שהיו לרוב מרוממים אותי, עשו הפעם את הפעולה ההפוכה. תקפה אותי תחושה כבדה שאני כמו רהיט, שייך אבל לא. שכבתי במיטה בחדר שלי עד שהשמש בחלון החלה לשקוע, וכל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים, לא מתאים לבית הזה, לא להורים האלה, לא למי שאני.
בערב אימא מילאה לעצמה אמבטיה, מסורת טיפוח ואהבה עצמית. אבא פרס את החלה כדי להכין לעצמו כריך שישי מסורתי, עם פרוסות גבינה צהובה ועגבניה. לרגע שקלתי לבקש ממנו להכין לי גם, אבל החלטתי להמתין עד שיילכו, ואז להיכנע לעונג אכילה מנחם. אבא סיים לאכול והתלבש בחטף, כאילו כל העניין היה עליו לטורח, אימא סיימה את הטבילה באמבטיה ועוד שעה ארוכה שהתה בטיפוח הופעתה כמו חייה תלויים בכך. "אתה נשאר בבית או יוצא"? שאלו ולא חיכו לתשובה שלי, סוגרים את הדלת בדרכם להנאותיהם.
ישבתי מדוכדך מרגיש את השקט תוקף אותי ומשהו התעורר בתוכי. על הספה לידי הייתה מונחת השכמיה האדומה של אימא, זו שקנתה במדריד בחורף שעבר, שלחתי יד ארוכה אליה, חש את מגע הצמר הרך בין אצבעותיי ובהינף אחד לבשתי אותה, זה הרגיש כמו חיבוק של אימא. התרוממתי מהספה לכיוון חדר השינה של ההורים, פתחתי לרווחה את דלתות הארון והתחלתי להוציא ממנו שמלות קיץ מפתות, חליפות מחוייטות, מכנסיים שחושפים ומסתירים, חולצות משי עם ניחוח ארצות רחוקות בצד חולצות טריקו חצופות, זרקתי את הבגדים על המיטה שלהם, בגדי מעצבים מתרפקים על בגדים מהשוק, ישנים וחדשים. מדדתי הכול, תחילה בהיסוס ביישני, חרד שיחזרו הביתה ויתפסוני בקלקלתי, אך תחושת הבד הנשי על גופי הייתה כה משכרת שהבריחה את כל רגשות האשמה והבילבול שהודחקו במשך שנים. לראשונה הבטתי במראה ואהבתי מה שנגלה לי. פתחתי את מגירת האיפור של אימא כדי להשלים את ההופעה, צפיתי בה בהחבא עושה זאת כל כך הרבה פעמים. פעולת האיפור נראתה פתאום כמו השגרה הטבעית שלי. הייתי עסוק כל כולי בגילוי החדש שלא שמעתי את המפתח בדלת, ודמותה של הילה אחותי קטעה באחת את התרוממות רוחי. לא פניה ההמומות גרמו לבטני להתכווץ בכאב, היו אלה עיניה שסלידה נשקפה מהן. היא לא אמרה כלום, רק נעצה בי מבט, אחרי דקה או שתיים שנדמו כנצח, פרצה בצחוק מתגלגל , לבסוף פלטה לעברי "אני מתה לראות את הפרצוף של אימא כשהיא תשמע על זה, כמה שנים היא חיכתה לבן שיעריץ אותה, ובסוף קיבלה את כל החבילה. עכשיו היא תוכל גם להחליף איתך בגדים" וחזרה לצחוק. הייתי משותק, לא השבתי לה. היא נאנחה ואמרה: "רק באתי לקחת כמה דברים, מחכים לי בחוץ, אם אתה רוצה ממני עצה, חכה קצת עם הדבר הזה. הם בחיים לא יקבלו אותך, בפרט אימא. כשתהיה עצמאי תוכל לעשות מה שתרצה ולשלם את מחיר הניתוק מהם". "במחשבה שניה", הוסיפה ברשעות, "אולי זה אפילו פרס". אספה את חפציה והסתלקה.
עמדתי בחדר דקות ארוכות, דמותי הנשית השתקפה אלי מהמראה, קודם נדמתה בעיני מרגשת ומסעירה אך כעת ראיתי בה נער נלעג ומיואש, הסתובבתי למיטה שם היו מונחים הבגדים, התבוננתי רגע נוסף בערמת השפע, ערמתי הכול לערמה גדולה. ניגשתי לשידה, פתחתי את המגרה של אבא, הוצאתי את המצית שלו, והדלקתי.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
