קצה גבול ההכלה | איל איבניצקי
איל איבניצקי | 16/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אני לוחצת. לוחצת חזק.
"כאילו את עושה קקי" היא צועקת עליי.
רציתי אפידורל, ממש רציתי אפידורל. בפעמיים הקודמות לא הספקתי. יצאו מהר מידי.
לוחצת. לוחצת.
כואב לי. אין לי אפידורל. בן זוגי ויוסרא המיילדת שכנעו אותי להתחיל עם גז צחוק, לראות איך מגיבה ולהתקדם משם.
לא צוחקת.
נושמת נושפת לתוך המסיכה.
לפחות עכשיו זו אחת שיוצא ממנה אוויר ולא N-75 שאומנם מגנה מהסביבה אבל האוויר ממנה והלאה.
מי בכלל חשב שאצטרך ללדת בימי קורונה. ציידתי את יקיר ליבי במטליות אקונומיקה וחיברתי לחגורתו אלכוג'ל בתוך נרתיק ייחודי. באור הניאון במיון הכל היה נראה מזוהם, עכשיו בתיאורה הרומנטית של חדר הלידה, נראה די נקי.
במהלך ההמתנה לציר הגורלי ביקשנו שלט לטלויזיה שבחדר. עידן פלוס על שלל ערוציו הציע שלל ידיעות על ליצמן מפיהן של מגוון מנחות אקטואליה.
לא תאם את האווירה, כך גם המוזיקה הקלאסית שבן זוגי הסופיטקייטד ניסה לעניין אותי בה.
התפשרנו על 88 מבלי לדבר, כי לשנינו היה ברור שהוא לא יזרום על גלגל"צ.
חמי רודנר פצח בשירה על גאולה. אנחנו מדברים על שמות לילדה.
גאולה זה לא יהיה.
יוסרא נכנסת לחדר בתזמון מעורר התפעלות. היא מצטרפת לשיחה ומספרת כי פירוש שמה בערבית הוא "הקלה אחרי תקופה קשה".
היא ממשיכה ומבשרת ש"כל בית החולים מפוצץ בקורונה. בכל מקום".
תודה חמודה, מרגיעה שאת.
"אבל לא, הם כולם מבודדים. לא נכנסים לכאן בכלל. גם כל אחת עם חום לא עוברת בשער."
אני נזכרת בשומר עם המדחום שכוון לי למצח. מקווה שהמכרז למדחומים הסינים האלה אמין.
היא ממשיכה בבשורות הטובות, "פתיחה 6". המים עוד לא בקעו. יש לנו זמן, היא אומרת, אני כאן עד עשר וחצי.
אני מציצה אל השעון הדיגיטלי, 19:15.
עכשיו אני ממש מקווה שהיא באמת זו שתיילד אותי.
מחתימים אותי על טופס הסכמה לגז בהנשמה.
חותמת.
נושפת, שואפת,
"הכי טוב עשר דקות ברצף" היא אומרת.
אני מסוחררת.
88 ממשיך בדכדוך הקורוני שלו ועכשיו מייקל קיוואנוקה מספר על שנאה ואהבה.
זה גם הרינגטון של בחיר ליבי, ואני כבר לא בטוחה אם זה עוד צלצול מאמא שלו או השיר מהטלויזיה.
לא נראה לי שזה משפיע עליי.
בכל אופן, עכשיו, אני נזכרת, שכל הזמן חשבתי שהפסקול לא מתאים. לא היה לי כוח להגיד על זה שום דבר.
מצד שני, גם כל ה"מסביב", לא ממש מתאים. הפחד להידבק, להדביק את הקטנה, לחלוק את יציאתה לעולם דרך מסכים בלבד. אני זוכרת איך פעם, שהייתי ילדה, שדודתי היתה יולדת, היינו הולכים יד ביד, אני ואבא, לראות את הרך הנולד. עומדים מול זכוכית עבה מתבוננים על עשרות עגלות ומנסים לנחש את מי ירימו כדי להראות לנו את האחיין הרך שנולד. השקט שמאחורי הזכוכית החוצצת, הנפנוף לשלום, ללא מגע, זו תהיה התמיכה, זה יהיה החיבוק אותו אוכל לקבל לאחר לידתה.
נושמת ושואפת את הגז צחוק.
הצירים מתחילים להתחזק.
התינוקת מסתדרת במסלול הנחיתה למציאות.
עוד ציר.
נושמת.
ברקע אני לפתע שומעת את הביטלס, All u need Is love, הם מפזמים לי ברכות.
הציר נגמר.
מנוחה.
יוסרא מרוצה.
עוד ציר. הביטלס עדיין מתנגנים לי בתוך הראש. מפתיע שהם משמיעים את זה ברצף, אני חושבת.
עוד ציר. בזמן הרהור נוסף על האפידורל שלא יגיע גם הפעם, אני מתרגשת מכך שלפחות כעת מוזיקת האווירה הסתדרה.
כואב. לא עוזר.
בעלי, מנסה להרחיק ממני את המסיכה.
אני כמעט תולשת לו את היד בניסיון להחזיר אותה לפניי.
רגע. אל תדחפי הוא אומר. שלא תיקרעי. תנוחי.
לא דוחפת. נושמת. נושמת. אני ממלמלת מתוך המסיכה.
עוד ציר.
הביטלס עדיין ברקע, מפזמים בהרמוניה.
אני צורחת כמו מיק ג'אגר.
הקטנטנה מונחת על החזה שלי.
חבל הטבור עדיין מתקשר בנינו.
אני מסתכלת לה בעיניים שנפקחות לאט לרווחה, נעצמות ונפתחות שוב במבט תמוה על העולם.
גם אני כך, קטנה שלי, גם אני מתבוננת כרגע סביב ומתקשה להבין, המציאות איננה מוכרת לשתינו. דורשת נשימות עמוקות לא רק בזמן הציר, או שמא זהו ציר אחד ארוך ומתמשך.
אם פעם ידעתי לומר באיזה עולם אגדל אותך, היום אני יותר באי מהוודאות. ניסיתי לשמור אותך בבטן כמה שיכלתי, שתצטרפי אחרי, אך הגענו לקצה גבול ההכלה.
אהבתם את הסיפור? כתבו תגובה!
מספר התגובות ישוקלל בבחירת הסיפור הזוכה
