פרק 2: התרופפות
אסתר פלד | 6/4/2020 | הרשמו כמנויים
פרק 2
התרופפות
שלושה שבועות מראשית הקטיעה, יומיים לערב פסח, איזו התרופפות מתחילה. היום איחרתי בארבע דקות לשתי פגישות, אחת בזום אחת בסקייפ, ומישהי שאיתה קבעתי ל 1200 הופיעה לי פתאום בסקייפ ב 1230. אחר כך התברר שאני צדקתי אבל זה לא מה שחשוב, רציתי רק לומר שיש התרופפות.
מישהי חלמה שהיא לא מגיעה לפגישה של הצוות שלה, היא מאחרת לשם ואחר כך היא לא יכולה לחזור והאופציה היחידה לחזור היא על קורקינט, עם נהג הודי, ובדרך הנופים הם של ארץ לא מערבית, כפרים טטריים. עולם שלישי. אין ביצים. חושבים מראש על הכמות ששמים בצלחת, של כל דבר, לא נעים לזרוק. מישהי אחרת שחיה לבדה אמרה במובלע שהיא נעלמת מהעולם, שהחיים של העולם נעלמים לה. מישהו שלישי אמר שעכשיו כשהוא רץ בבוקר (הוא גר בכפר) הוא מתחמק מלפגוש אנשים, "אני רץ" הוא אומר להם כדי לא לעצור. משהו קורה, משהו קורה, אני מודאגת מהמשהו הזה, הוא נראה לי כמו צורות של התרופפות, כאילו עברנו הר ראשון, צלחנו פסגה ראשונה ברכס של המגיפה הזאת אבל עכשיו כשעומדים גבוה רואים שהדרך ארוכה, שעוד הר לפנינו, וצריך עכשיו לקבל את זה שעוד הר לפנינו וגם עליו יש לטפס בכל הכוח, כוח הרצון, לא לישון, לא לישון. אנשים מתחילים לדבר על יוני, כאילו ההר הזה שעכשיו מתחילים אותו הוא ההר של אפריל עד יוני. עוד מסע, כאילו עוד מסע ולא המשך, ומשהו בזה שעוד יומיים ערב פסח, למרות החילוניות היתרה שכולנו מתהדרים בה, משהו בזה מוסיף משקל למשא של המסע, מכביד עוד יותר. ערב פסח; כאילו שמחים על כך ש"הפעם לא נצטרך ל", כל אחד וה"לא נצטרך ל" שלו, וכאילו סבבה, אבל לא סבבה, אני התחלתי לאחל "חג" במקום השתי מילים הקבועות של ה"חג שמח", לאחל "חג" כי נראה לי מאתגר אפילו לעשות סימנים של חג, פתאום נלבש בגדים יפים כאילו או מה, פה אצלנו היה דיון אם חשוב לנו שיהיו כל סימני החג, לא הייתה חזרת במכולת ולמי זה אכפת, משהו מתפורר, מתרופף, עצוב אולי, מודאג, פתאום המדאיג של העתיד מסתנן להווה, החיץ שהקמנו ביניהם מתרופף והכול מוזר עוד יותר, אבל בלי הקסם שהיה לזה קודם, בטיפוס על ההר הראשון.
אני שונאת לאחר לפגישות. אני שונאת להתרופף, אפילו קצת. עכשיו אני מודאגת, כי מה שמתחיל בארבע דקות יכול להגיע רחוק. ואז לאסוף את עצמי שוב, להזדקף, לשמור זמנים, אני חושבת על כל ההורים שצריכים לשמור על מפגשי הילדים שלהם, על השיעורים, צריך שוב לנהוג בזמן בכבוד, כאילו יש לו משמעות, המשמעות נפרדה מעל הזמן וצריך להדביק אותם שוב זה לזו, או מה עוד, מה עוד צריך לעשות כדי לשמור על זה הדוק יחסית, מובן, חי.
