מצל הקורונה לחוסן עולמי - המעבר מהישרדות לאנרגיית חיים מנקודת מבט של מטפלת משפחתית | טלי אהרני
טלי אהרני | 6/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מזה שלושה שבועות אנחנו ספונים בביתנו. כל אחד עם עצמו, עם בן/בת זוג או עם משפחתו. כל תא ביתי מבודד. וכל התאים המבודדים מהווים את החברה כולה.
אני מזמינה אתכם להתבונן מזוית ראיה מערכתית משפחתית בדרמה שכולנו חלק ממנה.
המשפחה היא מיקרוסמוס של החברה האנושית. ההתמודדות עם המגיפה העולמית שמתרחשת כעת נותנת הזדמנות להביט בתא המשפחתי בעיניים פקוחות ולהבין איך אנחנו יכולים לבנות את החוסן האישי והמשפחתי על-ידי גיוס של כוח החיוניות שלנו.
במאמר זה אני מבקשת להדגיש שכל מה שנלמד על התא המשפחתי נוכל להכליל על כלל האכלוסיה - על המשפחה העולמית.
אתייחס כאן לשני נושאים שקשורים להתמודדות המשפחה: חשיבות הערבות ההדדית שכה הרבה מדברים עליה כעת, ונושא הגבולות בין הפנים והחוץ ובין הביחד והלחוד.
המטפלים המשפחתיים מודעים לכלל הפשוט: במשפחה אין מנצחים ומנוצחים. או שכולם מנצחים או שכולם מפסידים. כאשר אני נכנסת למאבק כוחות עם אחד מבני המשפחה: ילד או בן זוג, ומצליחה להכניע אותו – הרי שהתוצאה היא שיש בן משפחה כנוע, מובס, שמרגיש חסר ערך או מלא טינה וכעס. האוירה במשפחה תהיה אז עכורה וקשה. זה יכול להתבטא בהטחת האשמות, בכעסים שיוצאים מכלל שליטה, בהתבצרות בשתיקות רועמות, או בדיכאון וסימפטומים נוספים.
בטיפול המשפחתי תמיד נשאף לייצר דיאלוג, להבין מה כל צד מבקש, לחפש פיתרון שיתן מענה לכמיהות של כל אחד מבני המשפחה. באופן זה כל אחד מבני המשפחה יחוש מועצם והאוירה במשפחה תהיה טובה יותר. הגבולות במשפחה כזו הם גבולות שומרים ומכבדים.
משבר הקורונה מכנס את המשפחה הגרעינית לתוך סוג של בועה. בני המשפחה מסוגרים מפני העולם בחוץ ורמת החיכוך בפנים גדולה יותר. המשבר מדגיש עוד יותר את התלות ההדדית שלנו זה בזה כדי לשרוד: ברמה ההישרדותית הבסיסית ממש. במצב בו המשפחה בבידוד ואחד מבני המשפחה אינו שומר על כללי הזהירות, הרי שהוא מסכן את כל משפחתו.
משפחה הרוצה להתמודד עם המשבר בהצלחה עליה לפתח הקשבה, סובלנות הדדית, קבלה של השונות ויחס מכבד לכל אחד מבני המשפחה.
אביא לדוגמה סיפור אפשרי של משפחה אחת (סיפור מ"תחילת ימי הקורונה"):
אב המשפחה, שבמשך 30 שנים עבד באותו מקום עבודה, מצא את עצמו לפתע בחל"ת. בהתחלה היה האב בסוג של הלם/הכחשה ועדיין לא מודע לכאב שחש. הוא החליט שכיוון שעכשיו הוא נמצא יותר בבית, ינצל את ההזדמנות לכוון את בניו לשקוד על לימודיהם. בישוב שבו הם גרים פעלה מערכת החינוך באותה עת במתכונת של למידה מקוונת. מהר מאד התפתחו מתחים גדולים בתוך הבית. האם, העובדת כאחות בבית חולים, נעדרה בשל השעות הארוכות של משמרתה. האב הרגיש שהוא חייב לנצח במערכה זו. הוא ניסה בכל דרך - כולל הטלת עונשים, לחייב את הילדים לעמוד במסגרת שנקבעה להם. האוירה הלכה והתדרדרה והאב נקרע בין כעס לבין חוסר אונים.
כל בני המשפחה הזו חוו אובדנים ותחושת הביטחון התערערה.
בחוץ - הסכנה של הידבקות בקורונה.
האב התמודד לראשונה בחייו עם משבר בעבודתו.
הילדים איבדו את המסגרת הבית ספרית, מפגשי החברים והרגלים יומיומיים רבים אחרים.
האם התמודדה עם מתחים בתוך בית החולים (ה"חזית").
נסיון האב להשליט משמעת במקרה הזה ביטא, יותר מהכל, את החרדה שעוררה תחושת חוסר אונים ואת הכמיהה שלו לביטחון.
ההבנה שכולנו במשבר ושעלינו לשתף פעולה כדי להתמודד בהצלחה, היא אשר תעלה אותנו על דרך טובה בהתמודדות זו. הבנה זו כוללת קודם כל מודעות עצמית והקשבה עצמית.
מפתח חשוב להצלחה בתהליך זה הוא הערך העצמי. אדם בעל תחושת ערך עצמי אינו זקוק להכנס למאבקי כוח, להתקיף מתוך התגוננות. אין בו את הצורך להוריד את האחר כדי להעלות את עצמו.
במידה שהאב מרגיש בעל ערך ויכול להיות מודע ולהכיל את החרדה וחוסר האונים של עצמו (כתוצאה מהמשבר) הוא יוכל להתפנות להנהיג את ילדיו, להקשיב לקשיים שלהם ולעזור להם להרגיש יותר בעלי יכולת. אז אולי הם יוכלו לגלות ביחד אפשרויות תקשורת יצירתיות חדשות של שיתוף ומשחק.
משפחות רבות חוות את הבידוד כהזדמנות לבלות זמן ביחד דבר שבמצב רגיל לא מתאפשר. כיוון שאין הרבה מטלות חיצוניות הציפיות מתמתנות. ההורים והילדים יכולים להנות מאיזשהו חופש, שחרור מהדרישות בחוץ מה שמאפשר אוירה רגועה ונעימה בבית. מספר הורים סיפרו לי על ההנאה שלהם מהשהות עם ילדיהם ועל המצאות יצירתיות שלהם לבילוי משותף פשוט.
אלא שכידוע על כל המשפחות פועלים שני כוחות שלכאורה הם סותרים. כוח אחד יכנס אותם יחד והם ירגישו בטוח יותר בתוך הבועה המוגנת שלהם. כאשר מתעורר איום בחוץ אנשים יעדיפו להתקבץ יחד כדי להרגיש מוגנים.
לעומת זאת, כוח אחר מושך אותנו החוצה לכיוון של אינדיבידואציה, כדי שלא נאבד את עצמנו בתוך הלכידות הגבוהה (בשפה של הטיפול המשפחתי לכידות גבוהה מדי נקראתenmashment - - סביכות יתר). משפחה בריאה משכילה לאזן בין הכוחות. במציאות שנכפתה על כולנו המשפחה הגרעינית מחוייבת להיות יחד. הגבולות עם החוץ נעשו עבים, אפילו הגבולות עם ההורים המבוגרים (משפחות המוצא של ההורים) נכפו עלינו. המשפחה מבודדת. מטפלים משפחתיים מכירים בחשיבות הגמישות של הגבולות בין הפנים והחוץ כמדד שמאפשר צמיחה ואינדיבידואציה. אמנם כולנו יודעים שזו תקופה משברית והמצב הזה הוא ארעי אבל לא יודעים לכמה זמן.
כאן נכנס הנושא השני שברצוני להציג. הגבולות בין הפנים והחוץ בין הביחד ובין הלבד.
כאמור, אחת התגובות הנפוצות של בני האדם לסטרס היא להתכנס יחד. כאשר המשפחה מתכנסת ביחד בני המשפחה מרגישים בטוח יותר. עם הזמן הביחד יכול להעשות גם מעיק. המשפחה צריכה למצוא את האיזון הנכון לה לגבולות הפנימיים. בהתאם לכללי המשפחה ולגמישות שלהם ניתן יהיה לתקשר בצורה תואמת את הצרכים השונים. משפחה בהישרדות תפעיל כללים המוכתבים על ידי חרדה וחוסר אונים. ההורים ינסו להשליט כללים בכוח או שהם יסוגו ו"יעלמו". משפחה שמצליחה לגייס חיוניות ותקווה תצליח להגמיש את כלליה בהתאם לצרכים השונים של בני המשפחה ולמציאות החיצונית.
גם כאן הערך העצמי הוא מפתח חשוב להצלחת תהליך זה. כאשר הערך העצמי המשפחתי ושל כל אחד מבני המשפחה הוא יציב ניתן לתקשר בצורה ישירה ומכבדת את הבקשות ואת הגבולות. החיפוש אחר איזון נכון בין ביחד ולחוד הוא משימה משפחתית וההורים כמו בכל משימה משפחתית הם המנהיגים.
בכל תהליכי ההתמודדות שאני מתארת כאן קיימת צומת חשובה שאני קוראת לה מהישרדות לאנרגיית חיים. האם נלך למקומות הישרדותיים שבהם מנסים להשליך האשמות על האחר: לדכא, להקטין ולהרחיק אותו, מתוך אשליה שכך נשרוד, כך נגן על עצמינו, נכתיב כללים נוקשים או נגרר לכאוס.
או שננסה לבדוק ולזהות מה קורה לנו בפנים, ניקח אחריות על הרגשות שלנו - גם אלו הקשים כמו חוסר אונים וחרדה, אשר נמצאים בתוכנו כרגע, כתגובה למשבר. נבנה כללים גמישים שמתחשבים בכמיהות של כל בני המשפחה ובמציאות המשתנה.
חשוב לזהות צומת דרכים זו: המעבר הזה נעשה דרך מודעות, חמלה עצמית, קבלה של הרגשות שלנו ,אמונה בכוחות שלנו להתמודד ותקשורת פתוחה וגמישה.
המטפל המשפחתי יכול לעזור לאותו אב שתארתי קודם בדוגמה, להבין, ולהכיר ברגשותיו – ולהכיל אותם, ובכך הוא יוכל לתת מענה דומה לילדיו. נוצרת "שרשרת העצמה" במקום הדפוס הלא פונקציונלי וההרסני של הטחת האשמות, אשר היה קודם.
במידה שאותו אב יוכל להכיל את רגשותיו ולהתחבר לכח החיים שלו, כך יוכל הוא לזהות במצב זה גם את ההזדמנות להתקרב אל ילדיו. הזדמנות לבלות יותר זמן ביחד - מה שבדרך כלל לא מתאפשר במידה מספקת, לגלות דברים חדשים עליהם, על עצמו, על הקשר ביניהם. להמציא ביחד פתרונות למצב.
אביא דוגמה נוספת - התמודדות במשפחה אחרת שלאחר הטלטלה הראשונית הצליחה להתאפס ולגייס את משאביה ואת כוח החיוניות שלה. למשפחה זו יש בן בתחילת גיל ההתבגרות שהתחביב האהוב עליו מלבד המחשב הוא חוגי סיירות. נושא הסיירות מחבר את האב והבן ובימים כתיקונם הם יוצאים לטייל יחד. גם במשפחה זו עם התפרצות הקורונה, היה משבר בעבודות ההורים ואי ודאות בנושא הלימודים בבית הספר של הבן (הנחיות מבית הספר השתנו כל הזמן). בתחילה הבן הסתגר בעיקר עם המחשב והאב הרגיש שנפתח פער ביניהם. התגובה הרגשית הראשונית היתה של תסכול וכעסים . זו היתה הצומת שבה ניתן היה לבחור בהתנהלות הישרדותית - לכפות כללי סדר נוקשים ללא הקשבה, או לבחור בחיבור לחיוניות - להקשיב לכמיהות של בני המשפחה: כמיהות לביטחון, לקשר, לשמחה, למשמעות ולחפש פתרון יצירתי שנותן מענה לכמיהות אלו.
ההורים פתחו בשיחה עם בנם ומצאו פתרון יצירתי - האב ובנו הקימו אוהל בחצר הבית. בנו את האוהל בצורת מחסה – הבן בדומה לאביו מעדיף מרחבים פתוחים ואוהל סגור מרגיש לשניהם קצת קלסטרופובי. וכך בילו באוהל לילה של שני סיירים. אפילו הסערה שהחלה לפנות בוקר הפכה לחלק מרגש בחויה.
צומת זו של הבחירה: בין אנרגיה הישרדותית לבין אנרגיית חיים היא ההזדמנות שלנו לבחירה בצמיחה.
זה מתחיל במשפחה וממשיך ומקרין על החברה כולה. כפי שכתבתי בתחילת דברי המשפחה היא מיקרוקוסמוס של החברה האנושית.
צומת הבחירה הזו נמצאת בעצם גם באכלוסיה כולה.
שיתוף הפעולה והערבות ההדדית הם הבסיס לחוסן הכלל אנושי. זו איננה רק קלישאה שמרבים לשמוע עכשיו ברדיו ובטלויזיה.
אני מצטטת מתוך דבריו של נח הררי (מתוך כתבה בעיתון הארץ: 27.3.20):"האויב הכי גדול שלנו זה אנחנו בעצמנו, זה לא הווירוסים. מה שיכול להפוך את המגיפה הזאת לקטסטרופה עולמית זה אם היא תגביר את היריבות וחוסר שיתוף הפעולה בין בני אדם בעולם".
נח הררי קורא לסולידריות עולמית: "האנושות צריכה לבחור בין פיצול לשיתוף פעולה. אם נבחר בפיצול, זה יאריך את המשבר הנוכחי, וכנראה מבטיח לנו משברים קשים עוד יותר בעתיד. אם נבחר בשיתוף פעולה ובסולידריות עולמית, זה יהיה ניצחון לא רק על הקורונה, אלא על כל המגפות והמשברים העתידיים של המאה ה–21."
וכל זה מתחיל בתא המשפחתי.
למעשה אנחנו מקבלים כרגע הזדמנות ייחודית להבין את חשיבות שיתוף הפעולה והקבלה של האחרים וללמוד איך ליישם אותה. כאשר אנחנו עוזרים ומעצימים אחרים בקהילה אנחנו עוזרים לחברה כולה וגם לעצמינו. הגבולות והכללים נבנים מתוך גמישות ,הקשבה ובחירה.
אני חוזרת לרעיון שהצגתי קודם לפיו הערך העצמי הוא מפתח חשוב לבחירה באנרגיית החיים.
הערך העצמי מבוסס על היכולת של האדם להכיר ולקבל את הפנים המרובות שלו מתוך השלמה שכוללת בתוכה גם את אפשרויות ההתפתחות והשינוי. לחויה כזו אני קוראת "שלום פנימי".
אולי זה נאיבי מצידי להשתמש במסר אותו העבירה וירג'יניה סאטיר מחלוצות הטיפול המשפחתי ומנהיגה שהובילה לקראת "אנושות טובה יותר":
peace within, peace between peace among
שלום פנימי מאפשר שלום במשפחה ומאפשר להוביל לשלום בקהילה האנושית.
משבר הקורונה מאתגר אותנו לבחור בדרך של חיוניות: לקדם את השלום הפנימי שיעזור לנו לבנות את החוסן המשפחתי ואיתו את החוסן הכלל עולמי. נוכל לעזור זה לזה להבריא - לא רק מהמחלה ומהמשבר הכלכלי אלא גם לקדם אנושות טובה יותר המבוססת על סולידריות, כבוד ושיתוף.
כולנו חלק מכוח חיים אחד וכוח זה מניע אותנו באופן פיזי, רגשי ורוחני.
רעיון זה מאפשר לנו ללמוד לקבל זה את זה , לראות את השונות בינינו לא כאיום אלא כהזדמנות לצמיחה. אנחנו יכולים אזי לנהל דיאלוג בגובה העיניים ולמצוא דרך להתמודדות עם איום חיצוני ,כמו הקורונה, כך שאנחנו עוזרים זה לזה.
האתגר שלנו לחתור לכך שהימים של אחרי הקורונה יהיו טובים יותר.
מקורות:
אהרני,ט. (2018). מהישרדות לאנרגיית חיים: המודל של וירג'יניה סאטיר בפנים חדשות. ישראל: ספרי ניב.
Satir, V. (1988) The New Peoplemaking.Palo Alto, CA Science and Behavior Books.
https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.8710074
