כשהתלת מימד הופך לדו מימד: על הנחיית קבוצות ב- ZOOM בימי קורונה | יעל עברון
יעל עברון | 5/4/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בצד ההתפעלות מהיכולת להפעיל קבוצות טיפוליות בזום, לה נדרשנו להערך במהירות, תוך הענות מרשימה וצורך רב של מטופלים, כמה מחשבות והמשגות מתחילות להתגבש, ונרשמות מהר, כי הן עלולות להעלם תוך הסתגלות והתרגלות לפרקטיקה החדשה, כדרכם של רשמים ראשונים. מעבר לייחוס הקשיים למיומנות חדשה שטרם התבססה, שיתוף בהתבוננות על כמה אתגרים ייחודיים ומשמעותם לעבודה קבוצתית.
בקבוצות טיפוליות מסוגים שונים, יש ערך קריטי להבנת התהליך. מיקוד בתוכן, או ב"פרוטוקול", לעתים קרובות משאיר אותנו מופתעים וחסרי אונים מול קשיים של הקבוצה וחבריה להיות במשימה. תופעות של התקפה, הגנתיות, acting out, איחורים והעדרויות, נשירה, וכל מה שמכונה התנגדות, הן טבעיות ושכיחות בקבוצה וקשורות לחרדה ולאמביוולנטיות שמעוררת השתייכות לקבוצה (ביון, ר' להרחבה על מושג ה-anti-group – בספריו של Nitsun). מרכיבי התהליך והתקשורת הגלויה והסמויה בקבוצה הם ה"רקע" שבתוכו פועלת קבוצה. כשהם מוחזקים היטב, כמו רקע, הם אינם מורגשים. כשיש קשיים, הם עוברים לקדמת הבמה, והקבוצה לא יכולה לבצע את משימותיה.
כשאנחנו משתמשים בזום, שנראה כלי נהדר לעבודה ממוקדת תוכן, אנחנו מתקשים יותר לזהות את החלקים הסמויים, התקשורת הלא מילולית, כל המרכיבים העדינים שיוצרים את המארג, המטריצה הקבוצתית (לפי Foulks), שהיא התשתית התקשורתית שמאפשרת לתהליכים להתרחש ולקבוצה למלא את משימת העבודה שלה. המנחה אמור לאפשר את התהליך הזה. השפה וההמשגה של Foulks, בתארו את עבודת הקבוצה, מבוססת על עולם המוזיקה. המנחה הוא כמנצח על תזמורת (conductor), ותפקידו הוא לאפשר לקולות השונים בה לבוא לידי ביטוי, לעבור ממצב של קקפוניה או מופע סולו בקבוצה, למצב של הרמוניה, של אפשרות לרב שיח (discourse). בתוך כך הוא יכול להזמין ולהגביר קול שקט בשוליים, ובהתערבויותיו לאפשר את ההדהוד, הרזוננס, בין המשתתפים בתזמורת. מנחה או מטפל קבוצתי כזה הוא לא מנחה ריכוזי שיעשה Mute למשתתפים ויקח את זכות הדיבור בכח ובסמכות. הוא מנצח על תזמורת. אם הוא ישתיק אותם לא תהיה מוזיקה. ואם בדינמיקה של הקבוצה לא יתנו לו להשמיע את קולו, כפי שקורה לעתים, הוא יעשה עם זה עבודה טיפולית בקבוצה.
באינטראקציה בזום ברמה הטכנית התקשורת הופכת לדו-מימדית. בקבוצה בזום, כששניים מדברים ביחד, או יותר, או כשיש אנחות, נשימות או רעשי רקע שנקלטים במיקרופון, הכל מגיע ונקלט אצלנו באותה עוצמה. הכל מגיע ביחד מאותו כיוון, בלי יכולת להבחין מאיזה כיוון וממי הגיע הקול. אין לנו את היכולת לזהות את התגובות היחסיות במרחב, את הקרוב והרחוק. אין לנו ולאף אחד מהמשתתפים את היכולת שיש לנו בקבוצה פיזית לתעדף, לשמוע בו זמנית, אפילו חלקית, אנשים שמדברים ומגיבים באותו זמן, מילולית ולא מילולית. התמונות מגיעות גם מאותו כיוון של הסאונד, כולן על מסך אחד בשדה ראיה מוגבל (וכשיש הרבה אנשים אפילו לא על מסך אחד), והכל מגיע מאותו כיוון, הסאונד והתמונה. גם הדיבור שלנו מתערבב בתוך זה. השבוע נחרדתי לגלות בקבוצת זום שהנחיתי, בזמן שדברתי, כמה זמן לקח לי לקלוט שאחת המשתתפות (עם מיקרופון ומצלמה פתוחים) החלה לבכות. אין לנו את אותה יכולת לשמוע דיבור של היושב ממולנו, התנשמות כבדה של היושב מימיננו, לראות החלפת מבטים (אין החלפת מבטים בזום...) של ובין שני יושבים משמאלנו, שמאפשרת לנו בקבוצה פיזית אינטגרציה והבנה משולבת מה קורה בקבוצה כש-X מדבר, מה האוירה, מה קורה לכל משתתף וביניהם. כששניים או יותר מדברים בזום באותו זמן לא ניתן לשמוע. נקודה. זה אחד או אפס. זה מחייב תרבות שיחה מנומסת יותר, אבל מנטרל גם את החיות והספונטניות שיש בתהליך קבוצתי. אפילו דיאלוג נהיה פחות ספונטני, אחד חייב להשתתק כדי שהשני יישמע. החלקים החיים והספונטניים של התקשורת הולכים לאיבוד. נשאר התוכן.
באוכלוסיה המרכזית שאני עובדת איתה, אנשים עם פגיעות ראש, העבודה הקבוצתית וההוליסטית היא המרכז. בשגרה של תכניות היום השיקומיות מושקעת עבודה רבה בטיפול ובהעלאת מודעות להיבטים הבינאישיים בהתנהלות במסגרת ובקהילה (ליקויים משניים), והמיקוד אינו רק בחלקים המשימתיים הברורים והמתבקשים – קוגניטיביים תפקודיים (ליקויים ראשוניים) (הופיין, 2018). בימי הקורונה, לאחר ההשקעה וההצלחה בהתאמות המהירות של החלק התוכני לעבודה מרחוק, האתגר הבא הוא ללמוד להתייחס להיבטים התהליכים, לשלבים בחיי הקבוצות, ליחסים ולדפוסי התקשורת המתנהגים באופן ייחודי בעבודה הקבוצתית מרחוק, ומאותגרים בעבודה בעת הזו ובכלי הזה.
גם כך אנחנו ב-mode שלdoing בעת הזו, בהערכות החירומית, בלמידה של פרקטיקה חדשה, בהקניית הטכנולוגיה למטופלינו ולנו, בהתנהלות בחרדה הקיומית הכללית מול הקורונה, והארגונים ומקומות העבודה שקיומם מאוים. הכלי הזה מאפשר עבודת תוכן, וקל מתמיד לשכוח את המרחב של חשיבה, הקשבה והתבוננות על תהליכים ועל תקשורת סמויה, שהכלי הזה מאתגר כל כך. אנחנו משתמשים בכלי של הייטק ושל אנשי עסקים, וקצת הופכים בעצמנו לכאלה. רובנו מגלים שקשה לנו לאפשר שתיקות במדיום הזה למשל. התחושה כמה שומעים וקשובים לדובר חסרה יותר מאשר במצב הפיזי. חרדה שקיימת באופן אינהרנטי בקבוצות היא 'האם ישמעו אותי?' 'האם אשאר לבד?' 'האם ידחו אותי?' חרדה זו מועצמת פי כמה וכמה נוכח מימדי התקשורת המצומצמים, ולפעמים הכשל הטכני שבו באמת קולנו לא נשמע. האם באמת שומעים אותי?
עבודה קבוצתית רבה כן נעשית מרחוק באופן שיטתי ומעמיק, ובהתייחס לתהליכים (חיים ויינברג ואחרים), אם כי נראה ששם מלכתחילה נעשית עבודה רבה על ה-setting והכנה רבה של ועם המשתתפים לפורמט, ואין במחשבותיי ורשמיי אלה משום יומרה להיות מומחית בנושא. הרשמים לעיל הם של מפגש ראשוני, שאולי מציף מרכיבים מובנים מאליהם למורגלים בכלי, אבל כדאי לסמנם ולחשוב על משמעותם בעבודה קבוצתית עתידית עם הכלי בעת הזו ובעיתות שגרה.
המפגש הטיפולי בכלל והקבוצתי בפרט כוללים כנראה הרבה יותר מהתלת מימד. הרגישות לנשימות, שפת הגוף, תהליכים הרבה יותר עמוקים כמו הזדהות השלכתית, ובמיוחד בקבוצה ההגבה זה לזה, עשירה ומשמעותית. ידוע שמטפלים עוורים, למשל, מפתחים מיומנויות מאוד גבוהות לקלוט את כל המתרחש אצל המטופל, ותוהה האם נוכל ללמוד לפצות על החוסרים במפגש הזה, ומניחה שנוכל לשכלל מיומנויות מסוימות אך שלא נוכל לגבור על המגבלות הטכנולוגיות של הדו-מימד.
מקורות:
ביון, וו.ב., (1961), (תורגם 1992), התנסויות בקבוצות, ירושלים:, דביר.
הופיין, ד., (2018), מדריך נוירופסיכולוגי-קליני לשיקום אנשים עם פגיעה מוחית: ליקויים ראשוניים, ליקויים משניים, ומשתנים מתווכים. ירושלים, האוניברסיטה העברית.
Nitsun, M., (1996), The Anti-Group: Destructive Forces in the Group and their Creative Potential, London, Routledge mental health
Foulks, S.H., (1964)(reprinted 1984), Therapeutic Group Analysis, London, Karnac Books.
Foulks, S.H., (1990), Selected Papers: Psychoanalysis and Group Analysis, London, Karnac Books.
Weinerg, H. and Rolnik, A., (2019), Theory and Practice of Online Therapy, Routledge
