הקלה רגשית בקרב הסובלים מנסיגה חברתית ותפקודית בזמן משבר הקורונה
ד"ר אוהד נחום | 29/3/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בשנים האחרונות אנו עוסקים במתן ייעוץ למשפחות המתמודדות עם בן או בת משפחה הסובלים מנסיגה חברתית ותפקודית. בין אלו, נכללים ילדים ובני-נוער אשר סובלים מחרדה חברתית וסרבנות בית-ספר, ומבוגרים צעירים המתקשים לתפקד באופן תואם גיל ומגיעים לכדי חוסר תפקוד משמעותי הכולל הסתגרות קיצונית. הסתגרות זו מאופיינת לרוב בחוסר השתלבות בעולם הלימודי או התעסוקתי, שימוש משמעותי בטכנולוגיה כתחליף לעולם ולקשרים מציאותיים, הפיכת יום ולילה, והסתגרות בגבולות הבית או החדר. ביטויה הקיצוני של תופעה זו זוהתה לראשונה ביפן (ומכונה "היקיקומורי"). אולם, בעשור האחרון מתקיימת בממדים לא מבוטלים בעולם כולו ומעוררת עניין גובר.
בשבועות האחרונים התפשטות מגפת הקורונה מכתיבה לכלל האוכלוסייה מציאות של הסתגרות הכוללת שמירת מרחק חברתי, הימנעות ככל הניתן מיציאה מהבית והפסקת העבודה והלימודים, כאשר שיח מקוונן וחיים וירטואליים תופסים את מקומם של קשרים ישירים. בתקופה זו אנו עדים לתופעה מעניינת של הקלה במצוקה הרגשית בקרב אלו הסובלים מנסיגה חברתית ותפקודית, תופעה אשר בכוחה לשפוך אור על חווייתם. ניתן לפגוש דיווחים על הקלה זו ממטופלים בקליניקה, מהורים אשר מדווחים על ילדים ובוגרים מסתגרים, מצוותים חינוכיים אשר מלווים ילדים עם נסיגה או חרדה חברתית, ואף בפוסטים שונים ברשתות החברתיות של המסתגרים עצמם.
ניתן למנות מספר סיבות אפשריות אשר עשויות להסביר את ההקלה המסוימת בתחושתם של אלו הסובלים מקשיי תפקוד ונסיגה חברתית:
נורמליזציה - ההתנהגות המצופה מכלל האוכלוסייה במצב קיצוני של מגפה עולמית, ממקמת את התנהגותם היומיומית הנסוגה והנמנעת (אשר בימים כתיקונם נתפסת כלא מתפקדת) - כנורמטיבית. אם בשגרה הסובלים מנסיגה חברתית ותפקודית חשים כי הם אינם עומדים בדרישות החברה ועל כן מרגישים לא מוצלחים ולא ראויים, במצב הנוכחי הם כבר לא חשים "מוזרים ושונים" שהרי בימים אלו אנשים רבים מוצאים עצמם ללא עבודה, ספונים בביתם ומנותקים ממארג חברתי.
תחושת מסוגלות - בימים אלו התנהגות מסתגרת הפכה לנורמה המצופה מכלל הציבור האחראי, ומול חוסר האונים שכולנו עשויים לחוות כעת, דווקא האדם הנסוג חברתית מרגיש מסוגל, בעל יכולת ומומחיות להתנהגות שכזו. כך, ניתן למצוא באתרים של המסתגרים עצמם ביטויי גאווה על יכולותיהם להסתדר ללא קושי וללא מגע ישיר עם אחרים. זאת, כאמור, בשל המוכרות עם התנהלות זו בחיי היומיום עוד טרם התפרצות המגפה. כך, לדוגמה, תיאר בוגר מסתגר באחד הפוסטים ברשתות החברתיות כי "להיות ימים שלמים עם עצמי, לתכנן מראש את הדרך לצאת מבלי לפגוש אנשים ולשמור מרחק מקסימלי - אני מרגיש כאילו התכוננתי למצב הזה כל חיי...".
הפניית תוקפנות החוצה - בדומה למצבים שונים בהם אנו חווים איום חיצוני משמעותי, גם משבר מגפת הקורונה העולמית מפנה את הדחפים התוקפניים כלפי חוץ. אם בזמנים כתיקונם, חוסר התפקוד של המסתגרים מוביל לבושה מייסרת, לעיתים עד כדי גינוי עצמי ורצון להיעלם, המייצגים במידה רבה תוקפנות המופנית כלפי פנים, בתקופה זו נראה כי מתגברת הנטייה להפניית התוקפנות כלפי חוץ, וזו בתורה יוצרת שחרור משמעותי והקלה מאשמה ותוקפנות כלפי העצמי.
אחווה וסולידריות - בשבועות האחרונים מאז התפשטות מגפת הקורונה, אנו עדים למחוות אנושיות מאורגנות וספונטאניות בכל העולם (מחיאות כפיים והצדעה לשירותי הרפואה, מסיבות במרפסת, חלוקת מזון לקשישים ועוד) אשר מטשטשות את הבדלים בין בני אדם ובין מעמדות חברתיים וכלכליים, ומספקות חוויה עוצמתית כי כולנו חלק מרקמה אנושית אחת. עבור הסובלים מנסיגה חברתית ותפקודית החווים ביומיום חריגות, בדידות וניכור, הסולידריות האנושית המתגלה בזמנים אלו, מדגישה את המכנה האנושי המשותף לכולנו ומהווה חוויה שונה בתכלית ואפילו מרוממת רוח, המאפשרת חיבור חיובי ותחושת שייכות.
נכתב ע"י ד"ר אוהד נחום, נבו פיק, ליטל מלינגר ודן דולברגר. הכותבים הינם חברי צוות במרכז להעצמה הורית המעניקים ייעוץ להורים המתמודדים עם בן או בת אשר סובלים מחרדה, נסיגה חברתית או קשיים התנהגותיים ותפקודיים, בגישת הסמכות החדשה וההתנגדות הלא-אלימה.
