שתיקת המבקר / אורלי קסטל-בלום
קריאה מודרכת | 19/2/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
הסיפור שתיקת המבקר, בתוך הספר היכן אני נמצאת מאת אורלי קסטל-בלום. הוצאת זמורה-ביתן, 1990. 113 עמ'.
ממליצה על הספר: יעל איתי-פק, פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה בפסיכותרפיה ובדיאגנוסטיקה.
פגשתי את הסיפור "שתיקת המבקר" מאת אורלי קסטל-בלום המופיע בקובץ הסיפורים "היכן אני נמצאת" בפעם הראשונה בסוף התואר הראשון, בסדנת ספרות. מאז הסיפור ליווה אותי ברגעים קשים, במיוחד כאלה שבהם הרגשתי קטנה, חלשה, שדבריי לא מובנים על ידי נציגי ממסד חזק וגדול ממני שיכולים להשפיע על עתידי, דבר שהרגשתי לא פעם בתהליך ההכשרה בפסיכולוגיה, לפני אי אלו שנים. באותו זמן חשתי מבוקרת תדיר, באופן שנחווה כטראומטי.
הסיפור מספר על פגישת הדחה של תלמידה מלימודי תיאטרון. הוא נע בין תיאור אקטואלי ומציאותי, לעיתים קונקרטי ברמות הפרטיות ביותר (כנראה גם ביוגרפי במידה מסוימת), לתיאור סוריאליסטי לחלוטין, קריקטורי, כאשר השילוב ביניהן יוצר אפקט שנע בין קומי לעצוב ועמוק.
הדוברת המגיעה למפגש ההדחה מבוקרת על ידי צוות ההוראה לא רק על תפקודה כשחקנית, אלא ברמה האישית והפרטית ביותר. קסטל-בלום פורטת את נימוקי המדיחים: "אם אמשיך לגרור את רגל ימין כשאני הולכת במורד הרחוב, ואם אמשיך לגדל ולטפח את הפלומה שצומחת על גופי, במיוחד בחורף, במיוחד כשאני מתעצבנת, הוא יתמוך תמיכה מופגנת לסילוקי לאלתר". הביקורת היא כללית ונרחבת, ונוגעת למהותה כאדם: "אני נוזף בך עכשיו כאדם, ולא כתלמידה. אני נוזף בך משום שמבנה האישיות שלך מלא סתירות מטופשות, שמי יודע אם בכלל תצליחי לפתור אותן ולתת איזה ג'סטה כשחקנית שאין בה שום מניירה. וכשתשתחררי מהן, כבר תהיי זקנה-זקנה ששום תיאטרון לא ירצה בך אלא כנציבה, ואת הלא נציבה בין כך ובן כך. את עמוד ברחוב. את רמזור".
בתגובה להדחה, הדוברת של קסטל-בלום חשה כי נגזרה עליה בדידות (קיומית). "לעולם אצטרך להיות הקהל של עצמי, התאורן של עצמי... לעולם-לעולם איאלץ להסתכל לתוכי ולראות לתוך עצמי". תגובתה לחוויית הבדידות הקיומית כבר קשורה רק באופן רופף לכך שלא תהיה שחקנית.
לאורך השנים הזדהיתי עם עמדת המודחת, וכך, יחד איתה, חשתי פחות בודדה מול ההדחה שלי מהמקצוע, שדמיינתי שתגיע. בנוסף, המשפט הזה היווה עבורי לאורך השנים מיפוי של כאב, של הרצון שהמסגרת תקל עלי, תאפשר לי לא להצטרך להמציא ולמצוא את עצמי, יחד עם הבנה אקזיסטנציאליסטית שהדבר לא באמת אפשרי. הכאב בצורך לייצר את עצמי ולהתוות את דרכי קיים, אבל במובן מסוים כבר פחות, אולי בשל תחושה שזה טבעם של הדברים ולא אירוע אכזרי ושרירותי – ואולי אפילו מועיל.
בקריאה חוזרת עם חברים בקבוצת הקריאה בתחנה לטיפול פסיכולוגי בגבעת חיים, שבה אני עובדת, יכולתי פתאום ללהק את עצמי אחרת. בעוד שעד עכשיו הזדהיתי עם הבחורה הצעירה שנזרקת, החברים הזכירו לי שאני כבר מדריכה שנים רבות. פתאום נהייתי גם אני הזורקת, האטומה, הקריקטורית, הסטריאוטיפית ועם להודות על האמת, גם קצת נלעגת.
הפער בין הקריאות השונות – הקריאה הצעירה, הנלהבת, המותקפת, הצודקת והבודדה, לקריאה המאוחרת – המבוקרת, המשתייכת אבל גם האטומה והפאתטית, יצר מרחב של מורכבות חדשה, והחייה עבורי את הקלישאה על העצמי הילדי המסתתר בכל אחד מאיתנו.
חשבתי גם כיצד כל אחת מן העמדות, הצעירה הדחויה מצד אחד, והמבוגרת השייכת והביקורתית מצד שני, יוצרת בהירות פשטנית שמבטלת את המתח הכרוך בבחירה מתוך מודעות למורכבות. חשבתי עוד על הקושי להחזיק את המתח של היותנו בו זמנית אובייקט וסובייקט, וכן על תפיסה גם של האחרים כסובייקטים חופשיים, דבר שעומד מול הרצון להקל על עצמנו ולקרוס לראיית האחר כאובייקט.12
קריאה זו הבהירה לי שגם המורים אינם רק דמויות נלעגות, אלא גם דמויות שאין להן יכולת בחירה. תובנה זו הפכה אותם עבורי מקריקטורות שקל לבוז להן, לדמויות אנושיות – ולתמרור אזהרה ממה שאפשר להפוך אליו כאנשים בעלי סמכות. מפרספקטיבה זו התמלאתי רצון לשאוף לכך שנוכל כולנו להניח לעצמנו ולאחרים לטפח את "הפלומה" הייחודית שלנו, ולראות את יופיה, בלי להתכווץ מול העיניים הביקורתיות, מבחוץ ומבפנים.
1. De Beauvoir, Simone. The Ethics of Ambiguity. Marxists Internet Archive. Another version, not as well proof-read, is here at Webster University. נדלה ב1/1/20
2. Mussett, Shannon. "Simone de Beauvoir (1908–1986)". Internet Encyclopedia of Philosophy. נדלה ב1/1/20
