מדוע אנו חווים ריקנות, חוסר משמעות ותקיעות?
איילת שקד שילוני | 4/2/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אחד ההסברים המפתיעים לכך שכמבוגרים יש לנו מגוון של בעיות רגשיות כדוגמת: תחושת ריקנות, תקיעות וחוסר משמעות במה שאנחנו עושים היא שכילדים לא אפשרו לנו להיות: דורשנים, אגרסיבים, אגואיסטים, מרוכזים רק בעצמינו כמו שהיינו צריכים בגיל הינקות. מאחר שמי שטיפל בנו לעתים היה עסוק בצרכיו, הרגשנו שאנו צריכים להתאים את עצמינו לצרכיה של הדמות המטפלת כדי שתאהב אותנו ותרצה להמשיך לטפל בנו. במהלך השנים לעתים אנחנו קולטים, בלי להבין למה, שאנחנו חיים בתחושה של מוות פנימי, חשים ריקנות וחוסר משמעות בחלק ניכר ממה שאנחנו עושים. הדברים לעתים נראים מצוינים כלפי חוץ (קרירה, משפחה ועוד) אבל בפנים קיימת תחושה של ריק, כך שישנו פער מאוד גדול בין הישגים מצופים נורמטיביים ובין האופן שבו הם נחווים בתוכנו. לפערים אלו התייחס הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים הבריטי דונלד ויניקוט, כשטבע את המושגים “עצמי אמיתי” ו-”עצמי כוזב”.
בצפייה בתינוקות שבהם טיפל דיבר ויניקוט על כך שהתבגרות בריאה מתאפשרת רק אחרי תקופה בה אנו לא צריכים להיות עסוקים ברגשות של אלה המטפלים בנו. אנחנו יכולים להיות אותנטיים ולפעול לפי כל הגחמות שלנו (עצמי אמיתי"), בזכות העובדה שלתקופה מסוימת, התאימו המטפלים שלנו את עצמם לצרכינו. לפי ויניקוט, התינוק לא מחפש לרצות אף אחד או להיות סוציאלי, הוא רוצה להיות עצבני, כעוס, אגרסיבי בכל רגע שבו הוא חווה תסכול, מבלי שיצטרך להדוף או להשתיק את צרכיו מתוך התחשבות בסביבה המטפלת שלו. לפי ויניקוט, כדי שאדם ירגיש חי כמבוגר, נדרשת תקופה כזו בינקותו, בה התאפשר לו לבטא כל רגש אגרסיבי וכועס שהתעורר בו. הדבר כולל אפילו הזדמנות לחוות פנטזיה עזה ומציפה להרוס את ההורה שלו בפרץ של התקף זעם ותסכול. כל עוד ההורה עומד בזה, ולא "נהרס", תתאפשר לתינוק תחושת ביטחון בכך שהוא אינו כל יכול (אומניפוטנטי), ושהעולם לא יחרב רק מתוך רגע של זעם בו היה רוצה בכך.
כשיש התפתחות מיטיבה, כשניתנה לתינוק ההזדמנות בינקותו להיות ולהביע מה שהוא מרגיש באופן מלא ("עצמי אמיתי"), הוא לא יחווה צורך לבדוק גבולות ללא הרף כשיגדל. הילד יפתח מידה של “עצמי כוזב” שיהיה מותאם לנסיבות. דבר זה יאפשר לו להתנהג לפי הכללים הנדרשים במציאות, להסתגל ולהשלים עם אילוצי בית הספר למשל, או עם עולם העבודה בבגרותו, ועם כל מסגרת בה הוא לוקח חלק. ככל שניתנה לנו בזמן המתאים ההזדמנות להיות קשובים לגמרי לצרכינו, יפחת הצורך שלנו למרוד בכל הזדמנות בבגרות. כך נוכל לציית לכללים ולתכתיבים החיצוניים מבלי להרגיש כל העת שאנחנו מוכנעים ע"י הסביבה. וויניקוט הכיר בצורך בפיתוח מידה של ”עצמי כוזב” (שלמעשה מבטא התאמה לכללי העולם החיצוני) אך עמד על כך שעצמי כוזב בריא מתפתח רק אחרי שכבר התנסינו קודם בחוויית "עצמי אמיתי".
לצערינו לרבים מאתנו לא היתה התחלה טובה ומכילה דיה, בין אם היה זה הורה שהיה מדוכא שלא היה פנוי רגשית לראות את צורכי התינוק, או שהיה זה משבר משפחתי לתוכו נולד התינוק, כך שהדמויות המטפלות לא היו פנויות אליו. במצבים אלה התינוק, שלא קיבל תיקוף של החוויה הפנימית שלו, למד להתכוונן לסביבה מהר מידי, מבלי שניתנה לו הזדמנות פשוט להיות הוא עצמו. כך, ימשיך בחייו כילד וכמבוגר שפועל כאוטומט שכלל לא מחובר לצרכיו האמיתיים ואף לא מודע אליהם. ילדים שלמדו להציג לעצמם ולעולם רק את מה שמצפים מהם, יחוו בין השאר גם דיכוי ביכולת ליצירתיות ולספונטניות, והרבה פעמים ירגישו תחושות של ריקנות, תקיעות וחוסר משמעות. תחושות אלו יהיו נוכחות וישפיעו בבחירת מקצוע, בבחירת יחסים זוגיים ולמעשה בכל בחירה משמעותית בחייהם. לפעמים בעבודה נעשה את מה שנדרש מאתנו ללא יצירתיות ותשוקה. בזוגיות ננסה לרצות את בן הזוג בלי להרגיש אהבה ולדעת מה אנחנו צריכים ורוצים מהקשר הזוגי.
מה קורה בטיפול
פסיכותרפיה מאפשרת לנו בעצם הזדמנות לעבור תהליך של רגרסיה למקום ראשוני בו היינו צריכים להיות "עצמי אמיתי" ללא התחשבות בסביבה. באמצעות טיפול נוכל מחדש להתחבר ולברוא את "העצמי האמיתי", להיות עסוקים בעצמינו ובתחושותינו, להיות אגרסיביים, תוקפנים, כועסים, מעוררי פרובוקציה. בטיפול מוצלח, המטפל יעמוד במנעד רגשי זה, לא יתמוטט או ישבר, יהיה איתנו למרות הקשיים שאנו מביאים, ובכך תתאפשר חוויה של חיות חדשה, שלא התאפשרה קודם בחייו של המטופל.
ויניקוט חושף בכתביו, שחווה כמטפל מקרים קיצונים של שבירת חפצים בחדר ע"י מטופלים. מצבים אלה לא שברו אותו ולא הרסו את הטיפול, בזכות הבנתו של ויניקוט כי מדובר ברגרסיה לשלב ינקותי. הוא ראה בכך חשיבות רבה, שכן האפשרות להגיע לשלב רגרסיבי במהלך הטיפול ויותר מכך, לצלוח אותו יחד עם המטפל, מובילה ליצירת חיות, חיוניות ותשוקה, שיתכן כי היו חסרות עד אז.
מקורות:
עיוות האני במונחים על עצמי אמיתי ועצמי כוזב. (1960) וויניקוט, ד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.
ויניקוט ד. ו. (1996), משחק ומציאות . תל אביב: עם עובד
