הקשר המפתיע שבין אובייקט טוב מופנם ללהקות רוק ומחקר פסיכותרפיה
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 4/12/2019 | הרשמו כמנויים
[מוזיקת רקע מומלצת: יהודית רביץ, געגוע https://www.youtube.com...=XsYpkeUm-og]
ריבוי התגובות שקיבלו לאחרונה פוסטים בבלוג שעסקו במחקרי פסיכותרפיה הפתיע וגם שימח אותי מאוד. מה שחששתי שהוא תחביב מעט אפרורי הולך ומתגלה יותר כמו סצנת רוק שוקקת חיים (ותודו ששוקקת חיים זה לא בדיוק הביטוי הראשון שעולה בראש כשחושבים על ווג' רוקי סקסי. מצד שני גם מחקר פסיכותרפיה הוא לא בדיוק הראשון שקופץ אז תזרמו איתי פה רגע). כדי לנצל את המומנטום ולגלוש עוד קצת על גלי אהדת הקהל הפוסט הנוכחי יעסוק גם הוא במחקר שפורסם ממש לאחרונה (טרי טרי מהמכבש) וזכיתי ליטול חלק בכתיבתו.
אמלק: בהמשך אני מסתלבט על עצמי (עצמנו) בגלל שזה בכל זאת די נרקסיסטי כמטפלים לחקור דווקא מטפלים וגם מתאר בכנות נוגעת ללב את המפלות והאכזבות שנחלנו בדרך החתחתים של סקירת עמיתים אנונימית עם המאמר הזה. שני הממצאים העיקריים הם: א. ככל שהטיפול מתקדם בזמן / בשלב, ההפרש בתוצאות בין המטפלים הולך וגדל. או בקיצור אם נפלתם על מטפל גרוע ככל שתישארו איתו יותר זמן תדפקו יותר בהשוואה למי שנפל על מטפל טוב ולהיפך. ב. ככל שהמצוקה על פני השטח של המטופל בתחילת הטיפול הייתה קשה יותר היה פחות הבדל בתוצאות הטיפול של מטפלים שונים. כלומר האיכות/יעילות/אפקטיביות יחסית של המטפלים באה לידי ביטוי דווקא במטופלים "הקלים" לפחות על פני השטח. זה גם מפתיע אבל גם צפוי ואפילו כתבתי על זה פוסט בבלוג פעם (https://www.hebpsy.net/....asp?id=2837) .
אז...יש חוקרים שצופים בשבטים אפריקאים אקזוטיים ופראיים. יש כאלה שמתמחים בשבועות בנצרות הקדומה או למצער בייצוגים ספרותיים של חקר הכוכבים. כמה שעות טיפול וגם המרכיב הנרקסיסטי שבתוך כל אחד מהתחומים האלה כנראה שיבצבץ קצת מעל פני השטח. ובכל זאת יש כאן איזה עידון, איזו אלגנטיות והרחקה. כמה גס עשוי להיראות באופן השוואתי מחקר שנערך על ידי פסיכולוגים מטפלים על...מטפלים או "אפקטי המטפל". על השולחן. אדיפוס, נרקיסוס וסיגר בצורה של פאלוס כרות. אבל ברגע של רצינות לפעמים אין ברירה. זו חוויה מתסכלת וכמעט מייאשת לקרוא מחקר אחרי מחקר שמתעלמים ממרכיבים קריטיים בעולם התופעות הזה שנקרא טיפול פסיכולוגי ושאנחנו מכירים בגוף ראשון על הבשר ממש. ולפעמים זה בדיוק העניין. נדרש כאן איזה חוסר עידון של מי שנוגע בדבר כדי להרגיש שמשהו חסר. והמשהו הזה הוא השלב בטיפול / הזמן. זה הרבה יותר פשוט לחקור טיפולים קצרים. לפעמים מה שקל לחקור הופך במין דרך פלא לדבר היחיד שנחקר או אפילו לדבר היחיד ששווה לחקור. והניסיון האישי שלנו פשוט לא מסתדר עם זה שטיפול של חמש פגישות דורש את אותן היכולות או המיומנויות כמו טיפול אחרי 20 או שלושים או יותר פגישות. הוא בטח לא מסתדר עם טיעונים כמו: "השאלה מי המטפל ועד כמה הוא אפקטיבי רלוונטית רק/בעיקר לפגישות הראשונות בטיפול משום שבלאו הכי מי שנשאר בטיפול מעבר לכמה פגישות הוא מטופל קשה שכמעט לא ניתן לעזור ובטיפול במטופלים כאלה שלא ניתן לעזור להם אין כמעט הבדל בין מטפלים" (ניסוח ותרגום די חופשי של דברים שנכתבו באמת ושאנחנו מתווכחים איתם או מציגים נתונים וטיעון נגדם במאמר). מה שמצאנו במחקר על טיפול דינמי באורך של שנה היה הפוך לגמרי. ככל שהטיפול התארך השאלה עד כמה המטפל אפקטיבי הפכה לקריטית ומשמעותית יותר. למרות המגבלות הרבות של המחקר שהופכות אותו לראשוני למדיי הצענו כי ההתמקדות בשבלים מאחרים יותר של טיפול צריכה לקבל מקום בתכניות הכשרה.
הסתייגות קצרה (כי בכל זאת איך אפשר בלי לפחות אחת), בעיניי בכל שלב בטיפול נדרשת יכולת מקצועית מעט אחרת וזה יהיה פשטני לטעון שהיכולות המקצועיות נדרשות בעיקר עם התארכות הטיפול. למשל בהתחלה יש צורך להבין יחסית מהר גם ההיבטים המודעים וגם הלא מודעים כדי בכלל לגרום למטופל להישאר בטיפול או להבין שטיפול הוא מרחב מאפשר. הדרישה הזו בולטת בעיקר בטיפולים דינמיים קצרי מועד שבהם יש צורך להגיע לפורמולציה משמעותית במהירות ועם יחסית מעט מידע והתנסות. עם זאת יש בכל זאת אספקטים יותר משותפים שפועלים בתחילת טיפול - הערכה אנמנסטית שברובה היא די סטנדרטית, קביעת סטינג וכל האפקטים המטיבים שנלווים לזה שאדם התחיל סוף סוף טיפול שיש בהם מימד רב של ציפיה. ההיבטים האלה הופכים רלבנטיים פחות ככל שהטיפול מתקדם יש יותר דרישות מציאותיות שמשהו ישתנה, להרגיש משהו, הקשר נדרש להפוך למשהו מורכב ומשמעותי יותר מאשר רפורט או ברית טיפולית טובה ומעצם חלוף הזמן יש יותר ויותר אתגרים גם במציאות וגם בהעברה שצריך להתמודד איתם.
ואם כבר אנחנו בענייני נרקסיזם אז אין כמעט עולם קשה ואכזרי כמו עולם הסקירות האקדמיות לאנשים (שלא ננקוב בשמם או שם משפחתם הכפול) עם תנודתיות בערך העצמי. המאמר הזה נולד כתוצאה של שיחה במרכז פרויד לחקר פסיכואנליטי אי שם בתחילת 2016. מהשליחה הראשונה ועד הקבלה לפרסום הוא עבר כמה וכמה וכמה סבבי תיקונים. היו לא מעט רגעים שבהם כמעט השתכנעתי בכל הדברים מרפי הידיים שנכתבו עליו ולא פחות רגעים שבהם כצוות קמנו מאפר כמו עוף החול כדי ללמוד ממה שאפשר ללמוד, לתקן ולשפר. את היכולת הזו לעמוד בפני ביקורת קטלנית (ולגמרי מוצדקת לפעמים) פעם אחרי פעם אחרי פעם ועדיין להחזיק באיזה גרעין של אמונה עצמית אני מבין היום שקבלתי במתנה מאמי ז"ל. היא תמיד האמינה בי גם כשחשבה שאני טועה וגם כשכעסה. מבחינתי החלק שלי במאמר הזה הוא גם או בעיקר שלה.
לקריאת המאמר המלא שנכתב עם פרופ' אוריה תשבי, מעיין אברג'ל ופרופ' הדס וייסמן היכנסו לקישור הבא: https://onlinelibrary.w...002/cpp.2400
