אקלים, התנהגות, סבל ופעולה (?)
אדם לאוב | 5/9/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
למרות שזה לא נושא שההכשרה שלי כפסיכולוג קליני עסקה בו יותר מידי נדמה לי די ברור לכל שהאקלים בו אנחנו חיים, משפיע על התנהגות אנושית, על מצבי הרוח שלנו, על ההתפתחות שלנו. אנחנו משתמשים בחום וקור כדי לתאר חוויות רגשיות ותכונות אישיות, חושבים על בני אדם 'חמים' או 'קרים' כתיאור של הקרבה הפיזית/רגשית שאדם מבקש בחייו, אומרים שאירוע מסוים 'מחמם לנו את הלב', או שאנשים שמתעצבנים מהר הם בעלי 'דם חם' בעוד אנשים שאינם נלחצים 'זורם להם קרח בורידים', ולבסוף נדבר על אקלים פוליטי ואקלים תרבותי. מתרגל מצוין באנתרופולוגיה בתואר הראשון סיים תרגול על אנתרופולוגיה של אקלים באמירה שזה ככל הנראה לא מקרי שבריו יש קרנבל ובשטוקהולם את אחוז המתאבדים הכי גבוה בעולם.
נדמה לי גם שכל מי שמתעסק באישיות וההתפתחות הפסיכולוגית, יוכל להבין שילד שצריך ללבוש בגדים תרמיים ומעילים כדי לצאת לבית ספר יפתח תפיסה שונה לגמרי על הקשר שלו עם העולם, הביטחון והסכנות בו מאשר מי שיוצא לבית הספר בבוקסר וגופיה (תיאור אמיתי של חבר טוב מהתיכון), נראה ברור שהחוויה של לגדול במדבר עם העוצמתיות שלו, הקצב שלו, הסכנות שהוא טומן שחבויות מהעין והשינויים הקיצוניים בין חום לקור, תתרגם לפסיכולוגיה שונה לגמרי מלגדול בתל-אביב.
כשבמשך שבועות בערה האש באמזונס מצאתי את עצמי כותב פוסט אקלימי ראשון בפייסבוק (שיתפתי לא מעט קודם לכן), וזיהיתי כיצד אני מתקשה ללכת לעבודה שלי, הייתה תחושה של כיצד אני יכול להמשיך כרגיל כשהעולם בוער, ועתיד ילדי מוכרע כרגע דרך התעלמות של מנהיגי העולם. אבל יום אח"כ פגשתי מטופל מבוגר שמצוי במשבר ארוך, אולי במשבר תמידי שנובע מתחושה תמידית שמחר יהיה יותר גרוע, וקווים פראנואידים חזקים באישיותו. במהלך פגישה בה תיאר שוב את הקשיים הכלכליים האיומים בהם הוא נמצא ואת רשימת המטלות האינסופית שעליו לבצע עבור אשתו וילדיו, הוא פנה אלי ואמר ו"כל זה גם חסר טעם כי כל העולם נשרף". הוא השתתק ואני הישרתי מבט לעינו. אז אמר לי "אתה יודע מה קורה באמזונס?" והוסיף בשקט שזה נורא, שחייבים לעצור את בולנסרו (נשיא ברזיל), ושהוא מניאק שאיכפת לו רק מכסף. כפסיכולוג, אני מיומן מאוד לזהות את האמירות האלה כאמירות על הקשר בינינו, כשאני לא יודע מה קורה באמזונס אינני מבחין בעולמו הפנימי שנהרס, מכוון שכמו בולנסרו גם אני מעוניין רק בכספו, אני גם מיומן בלזהות מה עובר אליי ב-counter transference ושדרך המחשבה שמופיעה לי "fuck, הוא מרגל אחרי בפייסבוק" אני יכול (בהזדהות השלכתית) ללמוד משהו מבפנים, על בשרי על החוויה הפראנואידית איתה הוא חי בעולם. אחרי הפגישה דאגתי שמא הנטייה שלי לפתולגיזציה הפריע לי לראות שבפעם הראשונה מאז שפגשתי אותו לפני חצי שנה, הוא הביא דאגה למישהו או משהו אחר (עד אז היה עסוק מידי במשברים שלו). אבל פתאום מול העולם שנשרף גם הרגשתי מאוד לא מיומן, חשבתי לעצמי שכן, אני יכול לפרש את העברה ולבחון תהליכים של העברה נגדית, אבל מה אני יודע על טיפול תחת אש.
המחשבות שלי נדדו להתפתחות של ילדים, מה ילמדו על העולם ועל עצמם והביטחון שלהם בו, כיצד יהיה הקשר שלהם עם הוריהם ילדים בגיל של בני שיתעוררו יום אחד ויגלו שמכרנו את כדור-הארץ שלהם עבור חופן המבורגרים וחופשת הכל כלול ברודוס (התאפקתי לא לכתוב קלאב הוטל לוטרקי יוון), יגלו שאנחנו מגדלים אותם בתחושה שהכול בסדר ובנתיים מעלימים עין מהעולם שנהרס. הרגשתי שוב את הקושי לעבוד כשהעולם בוער והפעם גם את הקושי להיות הורה כשהעולם בוער.
ישנם ארגונים כמו פסיכואקטיב והוגים חשובים כמו ג'סיקה בנג'מין שחושבים שפסיכולוגים צריכים לנקוט עמדה אקטיבית. שאנחנו צריכים להביא לשדה הציבורי את היכולות שלנו לראות ולחוש בסבל, ולהוציא אותו מהמחשכים הנפשיים והחברתיים שסבל כל כך הרבה פעמים נוטה להימצא בהם. האם אני קורא עכשיו לפעילות של פסיכולוגים בנושאי אקלים? זאת אומרת, מעבר לקריאה הרגילה שלי לצוות הפסיכולוגים בכפר שאול להפסיק להשתמש בכלים חד פעמיים? אני לא בטוח, אני לא יודע אם זה נכון או נחוץ. זאת אומרת, בוודאי שזה נחוץ בעיני לפעול בנושא כאנשים פרטיים, וללחוץ עד כמה שאפשר את מנהיגינו כאזרחים, אבל האם נכון או נחוץ להשמיע קול ייחודי של פסיכולוגים? הדבר היחיד שאני יודע, הוא שבדרך כלל, למרות שאני ער לזוועות הנוראיות שמתחוללות בעולם, אני מוצא את עצמי יושב די בנוח על הכורסא בחדר בבית החולים או בקליניקה, עסוק בזוועות הנוראיות שמתחוללות בעולמו של האדם שמולי. בדרך כלל כן, אבל בימים האחרונים כבר לא מרגיש כל כך בנוח.
